אבל הבעיה חמורה וכואבת הרבה יותר. אף אחד לא בודק, חוקר, מתריע ואת מנגינת הקריסות אי אפשר להפסיק. בצה"ל (השמאלני בתפיסתו, ככל הנראה) כאשר יש תאונת אימונים או תקלה מבצעית, הרמטכ"ל ו/או מפקד החייל, מורה על הפסקת פעילות לאלתר. ממונה קצין בודק עם צוות, ועד לסיום התחקיר הראשוני, הפעילות מושבתת. אבל בממשלה שלנו לא עושים כלום, בסוגיית תאונות עבודה באתרי בנייה. מחכים שהמשטרה תחקור. שום גוף לא אוכף תקנים של בניית מנוף בשטח מגורים או בשטח עירוני חשוף באופן יחסי. הפקרות לשמה.
שר הרווחה חיים כץ, שאחראי על הנושא, עסוק כעת במגוון חקירות. אין לו זמן; שר השיכון, יואב גלנט, עסוק בשאיפה להיות שר ביטחון. מעניין אותו לחקות את אריק שרון ויצחק מרדכי, קריסות משעממות אותו; השר לביטחון הפנים, גלעד ארדן, עוד לא התאושש מאום אל־חיראן; שר הפנים, אריה דרעי, עסוק בישיבה של ראש הממשלה שהתקיימה בשבת; יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן עסוק בבחירות ובהגנה על קואופרטיב אגד, שמנסה לסחוט בעידודו הפעיל שני מיליארד שקל לקרנות הפנסיה. הנהלת הקואופרטיב, שכחה להפקיד כספים באותן קרנות. קרה, קורה, יקרה. זה מה יש בתקופת בחירות.
אז מי דואג למנופאים? מי דואג לציבור השבוי בערים ובשאר האתרים? אף אחד. עכשיו זה לא זמן לדאוג, זה זמן לקומבינות של טרום ואחרי בחירות.
אבל אסון שיתבטא באירוע רב נפגעים, מטורף בהיקפו, זה רק עניין של זמן, זה יכול לקרות היום או מחר. הדם שכבר נשפך בתאונות האלה, והדם שיישפך, יידבק לכל הפוליטיקאים האלו, אבל לא ינחם את משפחות הקורבנות שהיו ושיהיו.
מדינה בהפרעה, מתלהבים מעסקת אינטל־מובילאיי, אבל לא מסוגלים לאכוף תקני בטיחות למנופים. ככה זה שכל הדרג המיניסטריאלי, יודע רק לצעוק: שמאל, שמאל.
בקריסה הבאה, ייתכן שהציבור יאמין להם, שרק השמאל אשם.
התרעות פיקוד העורף