התריסים מוגפים, אני נמצא עכשיו על הספה בתנוחת עובר, מכוסה בשמיכה, כולל הראש, שולח יד אל עבר הלפטופ ומקליד את המילים האלו ברעד. עוד חצי שעה אני עומד לצאת לאירוע פורים משפחתי, והאמת היא שזו תגובה אופיינית לי. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, ואני כבר יודע להגדיר את המצב מבחינה קלינית, בהתקף חגים. כל חיי חולפים עכשיו מולי, כל הרגעים המתישים בחגים המשפחתיים, כשכולם יושבים ליד השולחן ואני נאלץ לעשות את הפעולה השנואה עלי - לתקשר עם אנשים אחרים. ועוד לא סתם אנשים, בני משפחה, כאלה שמרגישים מספיק בנוח כדי לשאול אותך את השאלות האחרונות שאתה רוצה להשיב עליהן. כל הרגעים האלה חולפים מולי עכשיו, רגע אחרי רגע, שנה אחרי שנה, חג אחרי חג, שאלה אחרי שאלה, אינטרקציה אחרי אינטרקציה. והכל נוראי.

פעם, כשעוד לא היה לי ילד, ההתקפים האלה היו מינוריים יחסית ויכולתי להעביר אותם על ידי הודעת טקסט פשוטה שבה הסברתי שאיני מרגיש טוב ולכן לא אוכל להגיע, אבל היום, כשיש לי ילד, זה שונה. מבחינת כל מטיפי חינוך הילדים, החגים הם אחד הדברים הקדושים ביותר שיש. ״הילד חייב להרגיש את המשפחתיות של החגים״, הם אומרים לך, ״המשפחתיות הזו בחגים, זה מה שיחזק אצלו את תחושת הביטחון בעולם הזה״.



ואתה הרי לא רוצה להחריב את תחושת הביטחון של הילד, אף על פי שברור לך שלא משנה מה, הוא יגדל וירגיש חוסר ביטחון, כי זה מה שהעולם המודרני גורם לך להרגיש על בסיס קבוע, זו האג׳נדה של כל משרדי הפרסום ושל כל סמנכ״לי השיווק בעולם המערבי, אז אתה מוציא את הראש מהשמיכה, מנער מעליך את החרדה, משיל בגדים ונכנס לתחפושת של חזיר ירוק שהבן שלך ביקש שתלבש (הסבר: הוא מתחפש לציפור האדומה מהאנגרי בירדס, ומבחינה פילוסופית ועקרונית כל חייה של האנגרי בירד מוקדשים לדבר אחד - לעוף ולהתנגש בחזירים ירוקים), ואתה יוצא אל האירוע המשפחתי כשכל כמה דקות הבן זורק את עצמו עליך ואומר: ״לך מפה, חזיר, אני משמיד אותך״.

אבל מבחינת היררכיית האירועים המשפחתיים הבלתי נסבלים, החגים הם לא הסיוט הגדול ביותר. האירוע שללא ספק מככב בראש רשימת האירועים הבלתי נסבלים הוא בר/בת מצווה. לא מזמן הייתי בבת מצווה כזו של בת משפחה, וכבר הגעתי מוכן מבחינה נפשית לסבול באסון כמה שעות, אבל אז, במהלך האירוע, התרחש נס. הייתי עמוק בתוך הסיוט, ישבתי ליד שולחן 12 וניגבתי כל מיני מנות ראשונות וברקע מוזיקה מחרישת אוזניים, והייתי כבר עסוק ביני לבין עצמי בתהיות טקטיות באשר לשאלה מתי יהיה הרגע הטוב ביותר להתחיל להציק לאשתי עם המנטרה הקבועה: ״טוב, נראה לי שהגיע הזמן לחזור הביתה, מיצינו״, ופתאום זה קרה. ממולי ראיתי נחיל של ילדים מהכיתה של ילדת בת המצווה, כשהם חמושים בסמארטפונים שלופים ונעים במהירות לעברי. ״אתה ליאור דיין מ'גולסטאר'?״, שאל אחד הילדים. ״מודה באשמה״, עניתי והמהומה החלה. היו שם עשרות ילדים שכל אחד מהם רצה סלפי, ואז אחד הילדים שלף רעיון. ״חייבים לקרוא לצלם של המגנטים״, הוא אמר, ״חייבים שיהיה לנו גם צילום מגנט עם ליאור מ'גולסטאר'״. בו במקום מספר התמונות הוכפל, גם סלפי וגם צילום מגנט לכל ילד.

היה ברור שמדובר במשהו תעשייתי ושעלי לקום מהשולחן וללכת הצדה בשביל להתעסק בזה. ברגע שהפעילות החלה ועברתי מילד לילד, ממכשיר למכשיר, מפריים לפריים, האווירה התחממה והילדים פתאום הרגישו בנוח לבקש גם סרטוני איחולי מזל טוב לכל אירוע אפשרי בשנה הקרובה.
היה ממד סיזיפי בסלפיאדה הזו, אבל כשזה נגמר, הבנתי פתאום את הנס הגדול שהתרחש. הגחתי לשולחן, ואשתי הודיעה מיד שהיא ארזה לי את האוכל והגיע הזמן ללכת, כבר מאוחר. זה היה מדהים, מצאתי דרך ייחודית למנוע את ההשתתפות הפעילה שלי באירועים המשפחתיים. מצאתי דרך להשתתף בהם אבל לחמוק מהאלמנט הנוראי ביותר שלהם - הישיבה סביב השולחן המשפחתי.

״נא להסתכל לכיוון הכניסה״, הכריז פתאום הדי־ג׳יי של האירוע ברמקולים, וכל העיניים הופנו לשם. תכף ומיד נכנסו לאולם שני אנשים שסחבו סירת קאנו שעליה מבחר פירות בלתי נגמר. זה הלהיט הגדול ביותר באירועים כיום, כך הוסבר לי, בר פירות שמגיע על סירת קאנו.

סירת הפירות עשתה את דרכה למרכז האולם, וחשבתי לעצמי שמה שקרה היה היום זה סוג של פריצת דרך בחיי ושאם כך הדבר, אולי שווה לי לבדוק את הכיוון של עולם הילדים. אולי באמת אנסה להשתלב באחת מסדרות הילדים המצליחות וכך אחזק את מעמדי בקרב ילדי ארץ ישראל. נכון שאין לי שום כישרון משחק, אבל היופי הוא שלא ממש צריך כישורי משחק בסדרות האלה. כל מה שצריך זה לדעת לקרוא טקסטים ולומר אותם בדיקציה ברמה בינונית ומעלה. מושלם בשבילי.

״תרצה משהו, אדוני?״, שאל אותי המפעיל של סירת הפירות שעבר בין הנוכחים וביקש לקבל הזמנות. ״אתה נראה לי בחור של מנגו, קיווי וקצת פומלה״. ״נכון מאוד״, אמרתי לו, ״אני מעדיף פירות טרופיים על פירות הדר, אני אדם טרופי באופי שלי. אשמח רק אם תוכל לארוז את זה לדרך, כי אני עוד שנייה חותך הביתה, כבר מאוחר״. 



גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.