את יעקב וחווי זליגר אני מכיר הרבה שנים. זוג קיבוצניקים מתוקים וטובי לב, שמטפחים באהבה חוות חיות בקיבוץ חפץ חיים. לפני שבועיים, באמצע הלילה, בפעם המי יודע כמה, הגיעו גנבים אל החווה שלהם. יעקב שמע רעשים ומיהר להגיע, וכשזיהה את הגנבים יוצאים מהמחסן שלו עם פטיש כבד, מברגים ולומים, ירה לכיוון הקרקע והבריח אותם. כשפנה למשטרה כדי להתלונן, מצא את עצמו נחקר באזהרה, חשוד בירי לא חוקי. "הכניסו אותי לארבע שעות לחקירה", סיפר. "לקחו לי טביעות אצבעות כמו לאחרון הפושעים ולקחו לי את האקדח. אמרתי לקצין שאני צריך את האקדח חזרה, שאם יקרה משהו אני צריך אותו. הוא אמר לי: 'אם יקרה משהו תקרא למשטרה'".

הסיפור של זליגר עף ברשתות החברתיות, עורר כעס גדול, ובעקבותיו הודיעה לו המשטרה במהירות שיא שהתיק נגדו ייסגר מחוסר אשמה, ושאקדחו יושב לו. החוויה שלו, באופן כזה או אחר, היא חוויה שגרתית שעוברים מדי לילה חקלאי ישראל, שבזה אחר זה מרימים ידיים ונכנעים נוכח הגניבות וההשחתה. 



לפני כשנה פרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת מסמך מעניין בסוגיה. בשנים 2011־2015 נפתחו במשטרת ישראל 5,923 תיקים בגין פשיעה חקלאית. בתיקים האלה דיווחו הנפגעים על גניבתם של 18,086 ראשי בקר וצאן, לא כולל גניבת כלים חקלאיים ושאר נזקים. אם המספר הזה נשמע לכם גדול, צריך להוסיף לו עוד שני נתונים שיבהירו כמה המצב קשה עוד הרבה יותר. האחד, לפי ההערכות, 75%־85% מהגניבות כלל אינן מדווחות למשטרה. השני, חברות הביטוח אינן מוכנות לבטח את החקלאים. במילים אחרות, נזקים עצומים של גניבות חקלאיות מחקלאים שבחלקם הגדול לא מסוגלים לעמוס לבדם על כתפיהם את הפגיעות. למה החקלאים לא מדווחים לרשויות? גם כי ממילא אין מי שיפצה אותם, וגם כי הסיכוי שהמשטרה תשים את ידה על הגנבים קטן מאוד. כמה קטן? מתוך אותם 5,239 תיקים שנפתחו בשנים שנבדקו - 4,703 נסגרו בעילות של "עבריין לא ידוע", "חוסר ראיות" או "חוסר עניין לציבור".

בישראל קשה מאוד להיות חקלאי. אנשים נוטשים אצלנו את עבודת האדמה בגלל 1,001 סיבות, וההתמודדות הסיזיפית עם הגנבים היא רק אחת מהן. העניין הוא שלגניבות חקלאיות צריך להפסיק להתייחס כאל עוד פשיעה, כאילו הייתה עבירה ממשפחת גניבות הרכב. החקלאות היא החיבור שלנו לאדמה. היא חלק מהאתוס הציוני. ולכן, ההתמודדות איתה אינה עניין פרטי של החקלאי. כל עובד אדמה שנאלץ להרים ידיים ולסגור את המשק הוא בעיה של כולנו. ומשום מה התחושה היא שזה לא באמת מעניין כאן מישהו. מה עושים? מכריחים את המשטרה להשקיע הרבה יותר בתחום הזה ומקדמים ענישה גבוהה הרבה יותר מהנוכחית ומפסיקים להטריד כל חקלאי שמנסה להגן על חלקת הקרקע שלו ונושאים על כפיים ומסייעים ככל הניתן לאותם עקשנים אחרונים שנשארו להיאבק כאן על הקרקע. רגע לפני שנישאר מדינה של עורכי דין, אנשי עסקים ועיתונאים, חייב להימצא לאיבר החיוני הזה של הציונות לובי רחב ומשמעותי יותר.  





גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.