גם אם עשתה זאת מהסיבות האנוכיות והפוליטיות ביותר, היא עדיין תרמה בהחדרת תכנים תרבותיים לשיח הישראלי, שבדרך כלל שומר אותם לעמוד האחורי ביום שישי. זאת הסיבה לכך שהמשכתי לסנגר עליה, גם כשהתבטאויות שלה הוציאו לי עשן מהאוזניים מרוב כעס. והאמנתי לה באמת. האמנתי שמעבר לכל הדמגוגיה וההתלהמויות המיועדות למרכז הליכוד, באמת אכפת לה. חשבתי שנושאים כמו הדרת התרבות המזרחית, או ההשקעה הנמוכה בתרבות בפריפריה, באמת בוערים בעצמותיה. אבל ככל שהזמן נוקף אני מבין שהייתי תמים. ובשבוע שעבר קרו שני דברים ששכנעו אותי בכך באופן סופי.
הראשון הוא כמובן תקרית “קפץ לי הגן המזרחי" של ראש הממשלה שלנו. באופן אישי אני חושב שזו החלקה מילולית קטנה, לא דרמה. בדיוק כמו שלא הייתי מתרגש אם פוליטיקאי מזרחי היה משחיל בדיחת קרש על פולנים. הפוליטיקלי קורקט שנהוג פה סביב עדות הפך כבר מזמן למגוחך.
העניין השני קשור בתחביב הקבוע של שרת התרבות - טינופים על גלגלצ. הפעם היא כאבה את כאבו העמוק של דוד ד'אור, שטען להדרה מכוונת מצד התחנה היפואית, ושילחה מכתב לשר הביטחון, הכולל את כל מגוון הקלישאות והרמיזות הברורות לקיפוח עדתי המככבות ברפרטואר שלה. בין היתר הזכירה את מינויו של אבי שושן “המזוהה עם הז'אנר הים תיכוני" כעורך בתחנה, וביטאה את אכזבתה מכך שזה התגלה כ"עלה תאנה". בינתיים שושן סיים את דרכו שם במה שרגב מגדירה כ"הכרזת מלחמה של מנהל גלגלצ". מי אמר שהם ג'ובניקים? “העם רוצה להכיר ולשמוע דברים נוספים", חתמה את מכתבה, “ולא רק את הטעם המוזיקלי הייחודי של ‘הנערים מיפו'".
עכשיו, אני סנגור קטן מאוד של גלגלצ, אבל מה לעשות שהעובדות בשטח מוכיחות שמירי רגב שוב חוטאת בדמגוגיה חלולה. נתוני ההשמעות בתחנה בשנה האחרונה, שפורסמו בשבוע שעבר ב"ידיעות אחרונות", מוכיחים שהיא דווקא מכירה ומשמיעה דברים נוספים, ואף שינתה את הרפרטואר שלה באופן קיצוני למדי. המרוויחים הגדולים הם המוזיקאים הצעירים, ממש לא משנה מאיזו עדה, אבל אם אתם ממש מתעקשים - מרביתם ממוצא מזרחי. ע"ע אליעד נחום, עומר אדם, לירון עמרם, עידן עמדי, יובל דיין ועדן בן זקן. ואילו המפסידים הגדולים הם אמנים “אשכנזים" כמו עידן רייכל, עברי לידר ומוקי, שבעצמם דחקו את דור הרוקסן, שדחק את השלום חנוכים וכן הלאה.
האמת היא שבעצם העיסוק העדתי אני עושה עוול לאמנים הצעירים האלה, שעבור מרביתם המוצא מעולם לא היה אישיו. ע"ע מלכי המדינה סטטיק ובן־אל, שהשתלטו על הפופ על חשבון הזמרים המזרחים. ואולי זה מה שמפחיד באמת את שרת התרבות. העובדה שגדל כאן דור שכבר לא עושה עניין מהרקע העדתי שלו, ולהפך - נהנה לשלב את התרבות שהביא מהבית עם תרבויות אחרות לגמרי. וכולן ישראליות. במציאות כזו, נגד מי היא תוכל להמשיך להסית כדי להישאר בכותרות?
יש המון דברים להגיד על צ'אק ברי, שהלך השבוע לעולמו, אבל אקצר לכם את הדרך. פשוט תיכנסו ליו–טיוב, כתבו את שמו לצד ג'ון לנון, וצפו בקטעים מתוך הופעה משותפת שלהם בתוכנית טלוויזיה בתחילת שנות ה–70. הכל כבר שם. ברי, כדנ"א של הרוק'נרול, לצד אחד מתלמידיו המצטיינים. כל הג'סטות, צורת השירה, אופן הנגינה. המאסטר הגדול הלך.
במסגרת ההשוואות בין תקציב התאגיד ורשות השידור, מרבית הצדדים נוטים להתעלם מרכיב קריטי - השקעה בהפקות מקור (בניגוד, למשל, למשכורות). אין טעם בכלל לקיים רשות שידור ציבורית ללא תקציב כזה, ותקציב מכובד, מה עוד שדרכו מתפרנסים אלפי פרילאנסרים, שלא נהנים מתנאים סוציאליים כמו עובדי הרשות או התאגיד. בקיצור, ישראבלוף.
“דיקטה" (הוט), עוד סדרת מתח סקנדינבית משובחת שאתם חייבים לראות. והפעם, מדנמרק (מרתק לראות דרך הסדרות את ההבדלים בין המדינות, אף על פי שכולם בלונדינים). דיקטה סוונסון היא כתבת פלילים, שמנסה לפצח פרשיות המתרחשות סביבה, וכאלה המתרחשות בחייה שלה. והכל אמין ומאופק ואנושי עד מאוד. אני מקווה שיש עוד עונה.
התרעות פיקוד העורף