בצלאל סמוטריץ' הוא אחד האנשים הרציניים שיש לכנסת הזאת להציע. בעולם שבו פוליטיקאים נעים ונדים מאידיאולוגיה אחת לשנייה בהתאם לחוקי השוק, אפשר להתווכח עם סמוטריץ' על עמדותיו, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שמדובר באיש שיש לו גם תפיסת עולם מוצקה וגם יכולת ניתוח והנמקה ראויים לציון.
במובן הזה, טוב עשה יו"ר המפלגה שלו, השר נפתלי בנט, כשהגיב מיד והבהיר: "צה"ל זה אנחנו, ואנחנו לא מאיימים על עצמנו". מטריד קצת יותר המשך הדברים של בנט, שלפיהם "לאף קבוצה, ובטח לא לציונות הדתית, אין הזכות 'ללמד את צה"ל' איך להתנהג". כאן טמונה טעות גדולה. צה"ל איננו גוף שיכול או צריך לקבוע בעצמו את פניו, את דמותו ואת דרכו, ודאי לא בתחומים שאינם צבאיים. מי שצריך לקבוע לאן ילך צה"ל הם נפתלי בנט, בצלאל סמוטריץ' ו־118 חבריהם לכנסת. הרעיון שלפיו צה"ל מחליט לשנות כיוון, לייצר מהפכה ולעשות את כל זה על דעת עצמו - הוא בלתי נסבל. ועל כך צריך להיאבק. לא בצבא. בכנסת.
אגב, מרתק לראות במקרים האלה כיצד משתחרר הקפיץ האנטי־דתי אצל אלה שלא מדלגים על שום הזדמנות להזהיר מפני סכנת הסרבנות בציונות הדתית. לחלק מהם זה מתכתב מיד עם הטענה שבני הציונות הדתית משרתים בצבא על תנאי ועם השאלה ההיסטורית ההיא, למי הם נאמנים, לרב או למפקד. וזה מצריך להזכיר שמדובר באחת המניפולציות הגדולות שהצליחו להתמקם בשיח הישראלי. משום שהציונות הדתית לא גידלה מעולם שום תנועת סרבנות, ספק אם גידלה פה ושם סרבן בודד.
הסרבנות הישראלית נולדה כולה בתוך השמאל. אל"מ אלי גבע לא למד במכינה הקדם־צבאית בעלי, ומי שחתמו על מכתבי השמיניסטים ומכתבי הטייסים והקצינים ממטכ"ל וסרבני 8200 ו"שוברים שתיקה" ו"האומץ לסרב" לא למדו עם בצלאל סמוטריץ' בישיבה. אגב, רק בשבוע שעבר שחרר צה"ל סרבנית שירות משמאל, והיא לא הסרבנית הראשונה וגם לא השנייה בשנה האחרונה.
התרעות פיקוד העורף