נניח שערב מלחמת ששת הימים, בשנת 1967, החזיקה ישראל 14 מאבטחים בשגרירות שלנו בוושינגטון. לאחר המלחמה, אולי בעקבות התגברות האיומים, אישרה ממשלת ארצות הברית להכפיל את מספר המאבטחים. 28 הוצבו בשטח השגרירות. האם הגיוני שלפני שנה כבר הגיע מספרם ל־800, ובעקבות החלטת אובמה להימנע בהצבעה נגדנו במועצת הביטחון הוספנו 25%, ועתה מגיע מספרם ל־1,000?
לא הגיוני. מופרך מעיקרו. יש להניח שממשלת ארצות הברית לא הייתה מאפשרת מצב כזה. השגרירות היא אומנם שטח אקס־טריטוריאלי, אך שום מדינה בעולם אינה מאפשרת פגיעה כזאת בריבונותה.
ב־1967, תחת שלטון ירדן, היו 14 שומרים מטעם הוואקף בהר הבית. המלך חוסיין, אשר בהיותו נער, ביולי 1951, ניצל בנס מההתנקשות על הר הבית, שבה נרצח סבו המלך עבדאללה הראשון בידי שליחיו של חאג’ אמין אל־חוסייני - הבין היטב מי צריך לשלוט בהר. הוא התיר לוואקף הפלשתינאי להחזיק בהר רק קבוצה סמלית של שומרים.
לאחר מלחמת ששת הימים החליט משה דיין למסור את ההר לשליטת הוואקף והתיר להם להגדיל את מספר השומרים ל־28. את המשמעות ההיסטורית של ההחלטה הרת האסון לוותר על השליטה בהר הוא הסתיר מעיני הממשלה והציג אותה בפניה כמשהו טכני, קביעת סדרי תפילה למוסלמים בהר. מנחם בגין, שהיה באותם ימים שר ללא תיק בממשלת אשכול, שמע ושתק.
במרוצת השנים ובהסכמה מלאה של ממשלות ישראל נוספו עוד ועוד שומרי וואקף בהר הבית. בהסכם השלום עם ירדן נקבע כי הממלכה ההאשמית תזכה להעדפה ול”מעמד מיוחד” ביחס למקומות הקדושים בירושלים בכל הסכם שלום עתידי עם הפלשתינאים. להסכם כזה לא הגענו, אך “המעמד המיוחד” כבר הוענק לעבדאללה בידי נתניהו. למעשה, זו זכות וטו על כל פעולה בהר. הסכמה זו הייתה בגדר ויתור על הריבונות.
היום יש שם כבר 800 שומרים, ולפי הפרסום ב־nrg, ממשלת ירדן הודיעה על כוונתה, כתגובה מתריסה לחוק המואזין, להוסיף עוד 200. 1,000 שומרים ערבים ישמרו מטעם מדינה זרה על המקום הקדוש ביותר של העם היהודי בלב ירושלים. לא שכירי חרב בעלי אזרחות שווייצרית במדים צבעוניים השומרים בשערי הוותיקן ברומא, אלא פלשתינאים הנאבקים עמנו על השליטה בארץ ישראל.
לפני שנים רבות, כשהייתי קצין בפיקוד המרכז בירושלים, היו לנו פקודות מגירה נצורות, עם שמות קוד נאים, למקרה שמספר מחבלים יצליחו לחצות את הירדן ולהשתלט על שטח ממערב לנהר. האם יש לממשלת ישראל פקודת מגירה איך לנהוג ב־1,000 מחבלים שישתלטו באישורה על הר הבית?
משטרת ישראל אינה מתנגדת עוד לביקורי חברי כנסת בהר הבית, אבל על פי דרישת ירדן, שהוצגה בידי שליחו של נתניהו, עו”ד מולכו, ייאסר עליהם הביקור גם בשלושת החודשים הבאים. ובינתיים נתניהו נלחם כארי נגד התאגיד. מתרכז באינטרס הלאומי העליון בעיניו: מי ישלוט בגוף השידור הציבורי. מי תגיש את מהדורת החדשות של התאגיד. מהן נטיותיהם הפוליטיות של בכיריו.
הוא אינו עוסק בריבונות בהר הבית, בירושלים, אלא בשליטה בבית השידור הציבורי בעיר. הוא בטוח כי בלי שליטה בתקשורת לא יוכל להמשיך לשלוט. ונראה כי אם הריבונות בלב ירושלים אינה מעניינת אותו - הצורך לשלוט אינו אלא ביטוי מזוקק לתאוות שלטון אישית. הוא הצליח להגיע לשלטון למרות עוינות התקשורת, וכשהשלטון בידיו הוא מוותר על הריבונות בירושלים, מוכן להקים מדינה פלשתינאית בלב הארץ, עוקר והורס יישובים ואינו מקיים התחייבויותיו לבנייה. במצב כזה יש להניח כי גם אלו בליכוד המשייכים עצמם עדיין לימין האידיאולוגי כבר לא יהיו זקוקים לו. איש לא יעמוד לצדו אם המלכודת המשפטית תיסגר עליו. ובאמת: אין בשביל מה.