כיפוש, את זורקת לזבל את הטריקו השחורות שלי?
"לא, מאמי, אני לא".
תביטי לי בעיניים כשאת משקרת לי. מה את מחייכת? את הרי לא יודעת לשקר. אני אשאל עוד פעם, כדי שתהיה לך הזדמנות לחזור בך. להלן הראיות: בשבוע שעבר היו בשני מדפים בארון שלי 43 חולצות, אני יודע כי ספרתי. היום בבוקר, שני המדפים היו רזים לי בעין האחת שאני עוד רואה בה, אז ספרתי שוב, נצפו רק 17. אז איפה הטריקו שלי, כיפוש? את צוחקת, הא? אם תאלצי אותי, ארד לצפרדעים של האשפה, אהפוך את כל הארבעה - ואני אמצא אותן.
"הצפרדעים ריקים. רוקנו אותם הבוקר, ראיתי את משאית הזבל בחניון בדרך לעבודה".
את רואה איך את נופלת? כי את מנדבת מידע. אל תיגעי לי בסיגריות ותפסיקי לחייך. זרקת לי חולצות, כן או כן? תודי, יהיה לך יותר קל.
"מאמי, אני לא שבויה ואתה לא חוקר אותי. לא זרקתי לך כלום".
אז הורית לעוזרת לזרוק? אל תשחקי איתי על זמן. היו 43, עכשיו יש 17, מתוכן עשר חדשות דקות כאלה, חשבת שלא ארגיש? אני נראה לך עד כדי כך מטומטם?
"אני אומרת לך שלא זרקתי. וחוץ מזה רובן כבר לא היו ראויות ללבישה. ראו כבר את הסיבים הלבנים שלפני הצביעה. למה אתה חייב להיראות כמו הומלס?"
אז את מודה שאמרת לעוזרת לזרוק לי?
"לא אמרתי לה לזרוק. היא סידרה את הארון לקראת הפסח. כנראה שהחולצות לא מצאו חן בעיניה. אבל בכל מקרה יש לך חדשות, למה אתה לא לובש אותן?"
אני לא אוהב חדש, אני איש ישן. תפטרי את העוזרת, אני לא אוהב אותה. אני לא אוהב שמחליטים בשבילי.
"בסדר".
מה בסדר? מתי זה קורה?
"אחרי החג. אני לא אמצא עכשיו מישהי חדשה, והיא מצוינת. מה אתה מבין בזה בכלל?"
אני לא אוהב שאת משתלטת לי על החיים, וזורקת לי בגדים, אם בהוראה ישירה, או אפילו בהתעלמות. לא אוהב את זה.
"בסדר, אתה צודק, בפעם הבאה אני אשאל אותך".
את אף פעם לא שואלת. את עושה מה שאת רוצה, זו פגיעה בפרטיות שלי. תקני לי שרוך לטרנינג, הוא נקרע לי ותתפרי לי אותו למכנס.
"מאמי, אתה דפוק. אין שרוכים, זורקים וקונים חדש".
אמרתי לך שאיני אוהב חדש.
"אז אני אקנה לך ישן, יד שנייה. די, שחרר אותי. אתה מעיק".
***
רק שתדעי שאני רואה הכל, גם אם אני לא מדבר.
"כן, ברור. אתה אלוף שלי. איך הכרית החדשה, נוחה לך?"
איזו כרית חדשה? מה, גם את הכרית זרקת לי? אני לא מאמין.
"כן, אתה ממש רואה הכל. אתה רואה שאתה לא רואה ולא יודע כלום? אתה ישן כבר שבוע על כרית חדשה. אז די לבלבל לי את המוח. בוא נראה 'בנות', יש פרקים חדשים".
קשה לי עם האנה, הלוק המוזנח שלה עושה לי רע. תגידי מה את אומרת, אולי נרד לסיני בפסח? גיאצ'ו יהיה מבסוט, וגם נאכל באנגייג. מצות עושות לי רע, יש לי גם אישור רפואי.
"לסיני נרד כשדאע"ש יעזבו, בעזרת השם, אני מבטיחה לך. אם אתה רוצה, אין לי בעיה לרדת לאילת".
אני רוצה לברוח מהחג, אז את מציעה לי אילת, שזו עיר שנכבשה בידי ש"ס?
"לי אין בעיה, אני אוכלת מצות, וגם גיא אוהב".
"וואו, איזו חפירה נתת עכשיו, אפילו לא נשמת בין מילה למילה. עזוב אותי, תן לי לנקות את הראש. תגיד רגע, מישהו שאל אותי בעבודה למה התאגיד לא לוקחים אותך לעבוד אצלם, ולא ידעתי מה לענות לו".
תגידי לו שהם לוקחים רק את הטובים, ואני לא מספיק טוב להיות עלוקה על הקופה הציבורית. והם מציעים רק 40 אלף שקל לכל סמרטוט שיודע לפתוח מיקרופון וללהג. אני לא עובד בשביל כסף קטן, כיפוש.
"סליחה? מי בדיוק משלם לך 40 אלף שקל?! תזכיר לי".
"וואו, חבל ששאלתי עכשיו. זו הייתה שאלה שצריך לשאול אותך כשאתה ארבע דקות לפני שידור, אז אתה עונה קצר. איך אני לא לומדת".
טוב, מיציתי אותך. לכי לראות טלוויזיה בחדר, כי יש לי כאן משחק של ירושלים בוולנסיה. יש מצב שהם מנצחים שם, כיפוש? אולי תעשי בשבילי כישוף?
"לא. לא רצית לראות איתי 'בנות', אז אין מצב שהם מנצחים".
***
טלפנתי לרוברט כדי לספר לו שכיפוש רוצה לרדת לאילת בפסח. "אתה לא נורמלי. מי הולך בחגים לבתי מלון? ועוד לאילת? אתה תסבול שם, אתה רק תתרגז. אתה יכול לשבת שלוש שעות בארוחת חג? אתה אחרי 20 דקות משתגע. עזוב אותך, שמע לי זה נזק עצום. תארגן לעצמך איזו בדיקה או צילום בערב החג וגם בחול המועד. אל תעשה שטויות, שמע לי. אם אתה לא פועל מהר, אני כבר רואה את המסר שלך משם: 'רוברט, אני נחנק. אני לא מרגיש טוב'. בקיצור, אל תעשה את זה.
באמת שמדכא לחשוב על זה. הקיץ כבר כמעט כאן, הכנרת התייבשה, אומרים שרמת המליחות במים עלתה, כי כל האויבים מסיטים את אפיק השלולית שנקראת נהר הירדן, ואין מים מתוקים. לדעתי, כבר אפשר לייבש אותה, רק צרות הכנרת הזו, עם כל המנהלות שלה והמדענים. וטבריה? אלוהים אדירים, היא נראית כבר כמו בני ברק. כל בית שני זה כולל, עם שלטים על עטרת של מישהו שהתפגר וכותבים עליו זצ"ל, שזה ראשי תיבות: זכור־צדיק־לשלם. ככה זזה התעשייה של הדת או ההדתה, או משהו ביניהם.
אז הגליל התחתון זה לא בשבילנו, האמת היא שאף פעם לא היה.
לסחנה אני לא מתקרב מאז פרוץ השלום, כי אני לא טוב בשפה של התיירים שם, והעשן של המנגל מגרה לי את הרירית באף. אני עלול ללקות בדלקת של המערות כמו רה"מ; ים המלח שוקע וטובע. המדענים אומרים שאם הירדן לא יגיע לשם בטיפות אחרונות, הלך הפלא. הלוואי, מה יש לי מזה? מה אני שותף במפעלי ים המלח? המועצה האזורית תמר, משלמת לי תמלוגים? עוד אין לי פסוריאזיס, אז האזור לא מעניין אותי; עין גדי זו ועדת חקירה. גנבו לנו את הנחל בשביל למלא בקבוקים במים קדושים, אפילו החיות המסכנות מהשמורה ברחו לכל עבר.
חיפה זה מחוץ לתחום בגלל האמוניה, וגם משום שבמלונות היוקרה שם גובים 1,200 שקל לכביסה. נכון שאין לי פרצוף של תייר, ובלי נוכחות צוות מיאח"ה אני לא משלם חשבון כזה, אבל בשביל מה ללכת לריב; אולי ניקח את האישה למלון בוטיק בירושלים? נשכנע אותה לקחת משכנתה שנייה על הדירה שלה בשביל הוייקיישן, כדי שיביאו לנו חביתה למיטה, ונצפה מהמרפסת בלוחמי מג"ב נלחמים על חייהם מול המוחראבין? לא, לא כדאי.
גם ההצהרה של הלהט"ב שהם שוקלים מצעד גאווה מחאתי במיוחד, העלתה לי את העצבים. בשביל מה למחות? סעו לברגהיים בברלין, תמחו שם. אין לי בעיה שתל אביב היא כבר סן פרנסיסקו, רק עזבו את ירושלים. אז לא ניסע לשם בפסח.
***
אבל אם לא נוסעים לשומקום, ולא מאפסנים את הנסיך בשבט של כיפוש, יש לנו בעיה בחוה"מ פסח. יש חופשה בגן והתיק נופל עלי, כי כיפוש בעבודה. מה נעשה? האישה הגיעה עם רעיון חזק.
"נירשם לקאנטרי בשכונה. יש שם הרבה חוגים, ואתה גם תבלה שם בבריכה, תראה הרבה נשים בביקיני. לא תסבול, אני מבטיחה לך".
אז יצאתי לתצפת על המתחם. חזיתו מזכירה את תחנת המשטרה בלטרון עם הכיתוב "ברוך ג'מילי 1948". זה כל כך מדכא, שפשוט קשה להבין איך שלמה ארצי עוד לא הלחין איזה פתק על המקום הזה.
בפנים דיכי של הלייף, בכל פינה העולב מביע אומר. הבעיה הגדולה ביותר היא הבעלים: עיריית ת"א, יענו קאנטרי עירוני. המחיר? עושק קטן משהו כמו 9,000 שקל. התערפלה לי ההכרה כששמעתי. העברתי את המידע בהצפנה מקודדת למפקדה. במברק בהול נוסף העברתי מידע לא מאומת שלפיו יש סטאלגים דומים למשפחות, בעלות של 40%־30% פחות, שלא שייכים לעירייה, והרי אנחנו בזים לשלטון.
כיפוש התקשרה כדי לומר לי שהיא שקללה את המידע. "מאמי, היתרון הוא שזה מול הבית, אז אולי תבקר שם עשר פעמים בקיץ הזה. כי אם צריך לנסוע, אתה לא תהיה יותר משלוש פעמים. אני אדבר איתם ואשלם. כמה בקרים להערכתך תהיה שם?"
איך אפשר לדעת, כיפוש? אני יודע מה ילד יום? מה יקרה בעבודה? אני מעריך שבהתחלה אתלהב, ואהיה ארבע פעמים בשבוע. לפחות פעם אחת בג'קוזי, כדי לבחון כמה טינופת יש שם. אפילו אבקר בסאונה, אבל אם אראה אדם אחד, זקן או צעיר שמתגלח בה, לא אכנס יותר לעולם. בסך הכל מה רע לי באמבטיה שלי עם הבת אורן והדרמפון?
"הבנתי. ומה קורה עם שחייה וכושר גופני? קצת משקולות?"
את רואה שאי אפשר לסמוך עלייך? את לא אמינה. זו הייתה שאלה מכשילה. כי אם אני יכול לדחוק 80 ק"ג, לא תעמוד לי חזקת החפות בעניין הורדת הזבל, שממנה אני נמנע מאז הניתוח בירך. את זוכרת שהפרופסור הזהיר אותי מנשיאת משקל כבד.
מה את צוחקת? מה חשבת שתתפסי אותי? אני על המשמר בכל שנייה ביום. הלאה, אני אשחה קצת, לא הרבה, כי זה מפריע לי לעישון. אבל אני אלך במים, זה מאוד בריא לעבוד על התנגדות המשקל הסגולי שלך במים.
"יופי. כפי שחשבתי שתענה, ותאכל לי את הראש. אז לך אני קונה כרטיסייה לבריכה. ולי ולגיא אקנה מינוי".
אין עלייך בניהול. רק מי ייקח אותו לחוגים, אחרי חול המועד?
"מ'זתומרת מי? אבא שלו ואמא שלו. מה, אתה רוצה לשלוח אותו לבד?"
לא, כיפוש, לא הבנת. אני לא יכול, כי אני עובד, אין לי זמן לזה. אולי בימי שישי, כשייגמר הכדוריד באוגוסט. אז יהיה לי חלון של שבועיים, עד פתיחת עונת הפוטבול בספטמבר.
"אוי, חיים שלי, אתה לא יכול בלי לשקר? הרי אני יודעת עם מי אני מתמודדת, אז בדקתי. הכדוריד מסתיים במאי. שמעת על גוגל? או שאתה עדיין חי בתקופת האבן. ופוטבול זה בלילה, אני זוכרת".
את זוכרת לא טוב. כי יש כדוריד חופים, ולפני פוטבול צריך לישון קצת, כי זה כל הלילה.
"כדוריד חופים? על זה לא שמעתי, אבל אברר. אבל אם זה חוף, תיקח את גיא, הוא מאוד ישמח".
הוא אולי כן, אני בטח לא. אני עובד, לא מבלה.
וואו, אני זוכר זמנים שהיית חמודה, אבל עכשיו אין חמימות. אין לך סבלנות אלי בדיוק כשאני מזדקן.
"אין חמימות? בוער לי הראש מהשטויות שלך. אתה פשוט מאוהב בקטע של להיות בטלן. מזל שאת העבודה שלך אתה אוהב".
הסברתי לך מאה פעם, אולי אלף. זו לא עבודה זו דרך חיים...
"די, די. אין לי זמן, מאמי, אני באמת עסוקה".
***
נזכרתי שהיום עוברים לשעון קיץ, באמת סיבה למסיבה. אני אוהב את העונה הזו בגלל הפנטלון הקצר והכפכפיאת; אני חולה על החום המעיק, על הזיעה המלוחה, על הפרסומות שישראל מתייבשת (אני מתגעגע ליפהפייה הזו, שמסמלת את אדמתנו שספוגה בדם לוחמים ועוד קורבנות, כתוצאה מהאפסות של השליטים כאן), על כל האיומים שלא יהיה מים.
אני מקנא במציאות של דיירי אגם הדרעק, שאחרי פגרת האביב (רק חודש וחצי), הם ייצאו לפגרת הקיץ (רק חודשיים וחצי), ואיני מבין איך הציבור עוד לא מאס בעלוקות האלה, שחיים נפלא על חשבוננו. אני חושש שבאמת האזור יתלקח גם בצפון, גם בצפון־מזרח וגם בדרום, ואנחנו ניאלץ להילחם בכנופיות הטרור, ושוב לא ננצח. כי דונלד הג'ינג'י ישלח את מזכיר המדינה שלו למנוע מאיתנו להשמיד לפחות ל־25 שנה את איום הטילים והמנהרות; ואז לא משנה כמה נשלם על הקאנטרי קלאב של העירייה, או על מלון בזוי באילת, כי אני רק אחשוש למשפחתי ולחברים, שבניהם ובנותיהם יהיו בקו הראשון (כמובן תלוי ברצונם של הרבנים המאוסים, לאפשר לבנות לבצע את תפקידן). כן אני גם כועס וגם חושש.
כן, אפשר להתחיל להזיע בכיף. לא מהחום, מהפחד.
התרעות פיקוד העורף