אבל שנים חלפו מאז, התקשורת התפתחה ואיתה הטכנולוגיה והרשתות החברתיות ודרכי העברת המסרים, מה שהופך את העניין לסבוך ומסוכן יותר. ההתייחסות בשוויון נפש של מדינאים, פוליטיקאים, אנשי תקשורת ואחרים ל"מלחמה בקיץ", בדרום או בצפון, כעניין של "גזירה משמיים" - היא מזיקה, מיותרת ומקוממת.
מניעת מלחמה כזו היא אתגר גדול וחשובה לא פחות מההיערכות אליה. אותה היערכות צריכה להיעשות ברכש, במודיעין, ביחידות הצבא, בשב"כ, בזרועות האוויר, היבשה, הלוגיסטיקה והמבצעים - ולא בכותרות התקשורת וברחבי הפייסבוק והטוויטר.
הצורך בשיקול דעת ובזהירות הוא צו השעה. במצב הנפיץ הזה אין מקום להרפתקנות, אין מקום למתוח את החבל, אין מקום להתלהבות ול"טעם של עוד". מחיר השגיאה יהיה גבוה. גם סוריה יצאה כבר מתחום ההכלה והעמימות והזהירה את ישראל; רוסיה מעבירה רמזים; ובכלל, האזור שלנו עצבני מאוד.
מרכיב מרכזי במניעת מהלך צבאי מיותר טמון ביכולת של ישראל ומצרים לנטוע בתודעתם של תושבי עזה שיש להם הרבה מה להפסיד כתוצאה מעימות צבאי של חמאס עם ישראל: מתקני התפלת מים, מתקני אנרגיה וחשמל, תעסוקה בישראל ועוד.
ובינתיים, ראיונות תכופים בתקשורת של "שרים שמביאים מניסיונם הביטחוני", או של שרים שחותרים אל תיק הביטחון, מזיקים, מאתגרים את הצד השני ולא בהכרח מיושרים עם הקו שמנסה להוביל מערכת הביטחון. בקיץ 2017, יותר מאי־פעם, חיים ומוות נתונים בידי הלשון.
מה שאחד כמוני יכול לתרום לעניין הוא להמליץ: אם נתניהו מתכוון ללכת לבחירות - אל לו לאשר עליית ח"כים להר הבית. הוא יהפוך חלילה את חבית חומר הנפץ הזאת לזירה פוליטית פרובוקטיבית, שאת סופה מי ישורנו?
התוכניות ששרדו והצליחו היו התוכנית שבנה הרמטכ"ל גבי אשכנזי, שנהנה מהתקציבים שלאחר לקחי מלחמת לבנון השנייה, וככל הנראה בעקבותיה הולכת גם תוכנית "גדעון" שמוביל הרמטכ"ל גדי איזנקוט. החודשים נוקפים, וצה"ל מתקדם בכל החזיתות ברכש, בהתעצמות, ברמות המלאי, באימונים ובהסדרת תוכניות כוח האדם ועוד ועוד. המציאות הזו נובעת לא במעט מהברית שכרתו ביניהם שר האוצר כחלון והרמטכ"ל. הם עובדים בצמידות ובשקיפות, יש ביניהם אמון הדדי וישנה ראייה משותפת.
ישנם רמטכ"לים שבנו בריתות עם ראשי נאט"ו, יש שכרתו בריתות עם הרמטכ"ל האמריקאי; איזנקוט כרת ברית מושכלת גם עם שר האוצר. בכך הוא משיג את התקדמות מימוש התוכנית הרב־שנתית, העלאת שכר חיילי החובה, והעלאת השכר ל־6,000 אנשי קבע זוטרים ונגדים שנאלצו לקבל עד היום השלמות הכנסה. מנגד, קיבל האוצר פיטורי 5,000 אנשי קבע, הסכמה לקיצור השירות, פרישות זולות יחסית של אנשי קבע בגילים צעירים וכו'.
כחלון ואיזנקוט נוסעים ביחד "ברכב ממוגן" בכביש עוקף אגף תקציבים. איזנקוט, שנזהר שלא לריב עם שר הביטחון הקודם משה יעלון, שהתנגד למסקנות דוח לוקר על תקציב הביטחון, מיישם הלכה למעשה את רוב הדוח בלי לקרוא לו "דוח לוקר". וכך, במידה מסוימת הופך כחלון ל"נכס ביטחוני" חשוב ולבן ברית ראוי של צה"ל והרמטכ"ל, ותרומתו לחוסנו ולכשירותו של הצבא תיזכר כאן לטובה. ה"סובלים" העיקריים הם אנשי אגף התקציבים, שלא מצליחים להילחם עם אנשי משרד הביטחון וצה"ל וליצור הכרה ומיתוג, והעיתונות הכלכלית שהולכת ונגמלת בעל כורחה מקרבות תקציב הביטחון.
השיטות של מפא"י לא תמיד היו רעות ולעתים הוכיחו את עצמן. אז מה עושים? מקימים ועדה. כבר היו כאן הרבה ועדות שעסקו במדיניות כוח האדם בצבא - "ועדת האלוף שגב" שעסקה בשירות נשים, "ועדת האלוף מלכא" שעסקה במודל הקבע, וכעת יש מקום להקים ועדה שתבחן את שירות הנשים במערך הקרבי ובבסיסי האימון וההכשרה. האלוף (במיל') ישי בר הוא מועמד טוב. גם דתי, גם משפטן וגם לוחם שידע להתוות דרך וכיוון להמשך המגמה של שילוב נשים בצבא.
את ראש חודש ניסן אני אוהב במיוחד. גם בגלל המשמעות של "בניסן נגאלנו" וגם בגלל הריח המשכר של פריחת ההדרים והאחרים בגינת ביתי בקיבוץ. מי שלא חווה - לא ידע.
שבת שלום.
התרעות פיקוד העורף