בעברי הייתי סטנדאפיסט. לפחות ניסיתי להיות. יהיה נכון יותר לומר בדרן כושל. הכל התחיל באמצע שנות ה־20 לחיי. במהלך לימודי הדרמה באוניברסיטת תל אביב, הבנתי שעם כל הכבוד לצ׳כוב, פסיכודרמה ואיבסן, אם לא אלמד לתקשר עם הקהל ללא מורא ובאופן בלתי אמצעי, סביר להניח שאככב בחלטורות בקניונים נידחים עד סוף הקריירה. למען עתידי וילדי, שטרם באו לעולם אז אפילו לא כרעיון נועז, שמתי את פעמי לכיוון במות הסטנד־אפ שפרחו בימים ההם של אמצע שנות ה־90. 

את הערב הראשון שלי ב"קאמל קומדי קלאב" אני זוכר עד עכשיו כצריבה כואבת. זו הייתה טבילת אש מבהילה. חצי ברית מילה. המועדון המדובר שכן ביפו במבנה רעוע, שנראה כשילוב של אולם חתונות ודיר. הגעתי לערב חובבים שנערך במקום מדי יום רביעי, עם רעיונות בוסריים, העמדה גסה ופחד פסיכי. רועי לוי הנחה לצד קומיקאי נוסף, מרושע, שאת שמו לא אזכור ושנשטף בינתיים בגלים הגועשים של התעשייה. נפלאות הקארמה. 

עליתי לשלוש דקות. שקשקתי לאורכן ונעלבתי עמוקות מהקהל שצעק במלוא הגרון “בוז" וכו' וכן מאותו מנחה מנוול שעקץ והטיח בי עלבונות. אבל שרדתי. שבוע אחרי זה הגעתי שוב. וכך בשבוע שלאחריו. זה הפך לשגרה. למדתי את הקהל ואת מגבלות יכולותי. מה מצחיק ומה מיותר. ספגתי חבטות, התרסקתי ופיתחתי עור של פיל. שקשקתי פחות ופחות. עניין ששירת אותי בהמשך. בשמונה שנותי בתחום הזה ראיתי את תחילת הקריירה של שחר חסון, שהייתה מחוספסת וקשה עד ששלט בהמונים בתנועת גבה, את עדי אשכנזי הופכת לכוכבת ענק, את גיל קופטש חוטף ומתפוגג ואת אדיר מילר גורם בווירטואוזיות לקהל לבכות מצחוק באישון לילה ב"צוותא 2". 



העולם החברתי של הקומיקאים היה מורכב וסבוך. הסטנדאפיסטים התחלקו לחבורות. מעין קאסטות סגורות שבהן היו: הכוכבים שכבר טעמו את מתק הפריים טיים והתהילה, רחוקים ממני שנות אור ביכולת ולעתים גם בפוזה; הסטלנים המגניבים שעסקו בעישונים, הזיות והומור שטבע באדי מריחואנה; הקומיקאים של הקומיקאים, שהצחיקו בעיקר את עצמם ובזו לאחרים; החקיינים; העממיים שהתעמקו בעדתיות; מלכי ועדי העובדים והחלטורות; הוותיקים האבודים שוויתרו על הצלחה והתמכרו לרחמים עצמיים ואלכוהול; החרמנים שלא סיימו לילה בלי מעריצה צמודה; והאאוטסיידרים, שאליהם השתייכתי. מצאתי את עצמי מסתובב עם אלו האחרונים היות שעל אף אופיי המלבב לא התקבלתי לשום קבוצה אחרת. 

אחד מחברי ושותפי בחבורה הכי לא מקובלת הזו היה שגיב פרידמן. כשהכרתי אותו נחשב לסטנדאפיסט מרובה פאנצ'ים ותסריטאי צעיר ומבריק שכתב מערכונים בלתי נשכחים ל"זהו זה" ולשלל תוכניות יוקרתיות. שגיב גבוה, בהיר שיער ובעל עיניים עמוקות ותמימות, שמסתירות יכולת לנעוץ חץ הומוריסטי חד בנונשלנטיות. על הבמה הוא רגוע ואדיש. מתעלם מרחשי הקהל ומברבורי הקולגות. החומרים שלו נעים בין קצוות: גסויות ומיזנתרופיה לצד פילוסופיה ומדע. ניטשה ופיני בלילי. גבוה ונמוך, ועדיין הצליח לשבות את ההמונים ונמנע מהתבזויות וחנופה לקהל. במשך שנים הביט בחשדנות על עולם הסטנד־אפ. סולד ממנו ואוהב אותו באותה נשימה. מכור לקסם וסובל כשהצחוק אינו מגיע. עם הזמן מצא את מקומו כקומיקאי מוערך שמתפרנס היטב מעיסוקו ועדיין מעולם לא קרע את הפריים טיים ולא זכה להכרה שלה הוא ראוי. עד היום נותר מחוץ לפאנלים של מצחיקנים בתוכניות ענק ולמנעמים שמגיעים עם המעמד. 

לפני כמה שנים הראה לי תסריט כמעט גמור שכתב לסרט שכרך סיפור אהבה קטן ואת שר הטבעות יחדיו. כשקראתי אותו כמעט התפוצצה לי הבטן מצחוק. וזו העלילה בקצרה: צו שעה מוזר קורא לנער, שאיבד את אהבתה של אישה צעירה שהעריץ לטובת אחיו והסתגר מאז בחדרו להיסחף להרפתקה: סבתו נפטרה והורישה לו מיליונים שימומשו אך ורק אם יינשא בעזרת טבעת קסומה לבחירת לבו. מכיוון שכלה עוד אין, הגיבור וחבריו יוצאים למסע חיפוש. הסיפור עמוס בפאנצ'ים נפלאים. חלקם חושפים גאונות אמיתית. בדיחות על שואה, תימנים, חמדנות וסלבריטאות מאוסה. שנון וחד. הכל נמצא שם. 

אחרי שהתסריט היה מוכן, הדרך של שגיב לסרט הייתה מייסרת וכפתה עליו, כמו על גיבוריו, לכבוש מסע ארוך וסיזיפי שבמהלכו נדרש לגייס כסף ולמצוא מפיק ובמאי שיירתמו לחזונו. עם הזמן זה הפך לפרויקט חייו. הוא התקשר, נפגש, רדף ודחף. לא נח ולא נרתע. למישהו שנמצא מחוץ לברנז'ה העבודה קשה כפליים, ושגיב אאוטסיידר מטבעו. למרות זאת התמיד. לא נשבר. פרידמן אדם סגור. לא משתף. לא מתבכיין. כל כך הרבה שנים במועדונים הופכות את האדם לקשוח. מדי פעם סיפר לי על התקדמות או על כישלון בדרך. בלי ייאוש. לא יודע אם אני הייתי עומד במבחן כמוהו. הוא צלח אותו ולפני שבועות מספר הודיע לי שיש בכורה והיא תתקיים בסינמה סיטי עם כוכבי הסרט, ידוענים ושטיח אדום. הגעתי ביום הנקוב. היוצר התרגש, הצטלם והתראיין. ההקרנה עברה מצוין. הקהל צחק ובסיום מחא כף. זה היה רגע יפה עבורו וגם רגע של צדק.

המסקנה של המסע שלו היא קלישאתית להחריד אבל מדויקת. אפשר להצליח גם כנגד כל הסיכויים. פרידמן הוכיח את זה. כישרון, חריצות וסירוב לקבל תשובות שליליות הביאו אותו לשם. אף על פי ששיחק אותה, אין מנוחה על זרי הדפנה. העבודה הקשה נמשכת. רגע לפני שההקרנה החלה סיפר לי בסוד שהתסריט הבא שלו אוטוטו גמור והסרט השני כבר על האש.