בניגוד להערכות, שובו של סער אין פירושו שהוא חושב שאנו על סף בחירות. להפך. סער מאמין שלא יהיו בחירות ב־2017 (אני לא משוכנע שהוא צודק). הנחת העבודה שלו היא שלפניו שנה שלמה של עבודה קשה. הוא מתכוון לעבוד קשה ולחרוש את סניפי הליכוד והפריפריה באופן יסודי. נאום החזרה שלו אתמול היה ממלכתי, מדוד, נטול דרמות מיותרות. סער היה ליד נתניהו כשאריאל שרון הריח את הדם במים והתמקם בנחישות ורגישות לצדו של ראש הממשלה כדי לקבל את המפתחות ברגע הנפילה. 18 שנה חלפו מאז והיום הוא זה שמגשש דרכו ומנסה לבנות אלטרנטיבה שפויה. במצב העניינים הכללי בליכוד, סיכוייו לא רעים.
בחודשים הקרובים סער יחבק את נתניהו, יגבה את נתניהו ויחזק את נתניהו, עד זרא. כשנתניהו ייאלץ לסגת או להתפשר, הוא יהיה שם כדי לייצר אלטרנטיבה. מטרתו של סער בחזרתו היא להציג בפני הליכודניקים את האפשרות השפויה. בכל פעם שהמשפחה בבלפור תגרור את המדינה לעוד סחרור מטורלל דוגמת סאגת התאגיד, הליכודניקים יוכלו להגניב מבט הצדה ולדמיין איך הדברים היו יכולים להיראות עם מישהו נורמלי וממלכתי בראש התנועה.
היתרון של סער על פני חבריו בליכוד היא העובדה שהוא בפנים, אבל בחוץ. אין לו תפקיד רשמי, אי אפשר לפטר אותו, אי אפשר להזיק לו, אי אפשר לאיים עליו. סער יהיה חופשי ומשוחרר כציפור. במקומות שבהם יחליט שכדאי להציג אלטרנטיבה, יציג. במקומות שבהם יחליט לתת תמיכה וגיבוי, ייתן. לזכותו תעמוד תמיד העובדה שהוא מעולם לא נתן לנתניהו לקרקס אותו, כפי שהחברים השונים, מגלעד ארדן ועד צחי הנגבי, מאפשרים לביבי לעשות עכשיו. אצלו, נתניהו לא הצליח לסגור תחנת טלוויזיה (החינוכית). אצלו, רובי ריבלין נבחר לנשיא על אפם וחמתם של בני הזוג וסייענם יריב לוין. חזרתו של גדעון סער השבוע לליכוד אין פירושה שאנו ערב בחירות, אבל בהחלט אפשר להבין ממנה שסער מעריך שעידן נתניהו מתקרב לסיומו. עוד שנה, עוד שנתיים, והליכוד יצטרך לבחור לעצמו מנהיג חדש. סער יהיה שם, כדי לטעון לכתר.
התרעות פיקוד העורף