הנשיא דונלד טראמפ מיהר להאשים את קודמו, הנשיא ברק אובמה, בזוועות המתחוללות בסוריה. גם בישראל מיהרו רבים להצביע על הנשיא הקודם כמי שנושא במשקל כבד של אחריות: הוא איים, אחר כך לא קיים, אחר כך בטח בהסכמים. כוח ההרתעה האמריקאי אבד, ואתו גם החשש של סוריה מפני ענישה במקרה שתבחר להשתמש בנשק כימי.

במה בדיוק אשם אובמה? אולי בצביעות - הוא דיבר גבוהה גבוהה, אך עשה מעט. אולי בתמימות, הוא חשב שאפשר לנצח בדיבורים גם את מי שמבין רק כוח. במצב בסוריה אובמה אינו אשם יותר מאחרים. גם צרפת הייתה יכולה להתערב ולא התערבה. גם בריטניה, גם גרמניה, גם סין, גם ישראל. לכל אחת מהמדינות האלה, שלא לדבר על רוסיה, יש כוח מספיק כדי לגרום לאסד להתחרט על כל שימוש בנשק בלתי הולם. אף אחת מהמדינות האלה לא בחרה להתערב. לא אובמה, גם לא מרקל, הולנד, קמרון, נתניהו. כולם עשו את אותו חישוב קר: למה לי הצרה הזאת. כולם אשמים רק בדבר אחד: הם העדיפו את טובת שולחיהם, הבוחרים של בריטניה והאזרחים של סין, על פני זו של הסורים.

הבחירה להפנות אצבע מאשימה דווקא לאובמה נובעת מהפער בין ציפיות למעשים. מאמריקה מצפים ליותר, וכאשר היא פועלת בדיוק כמו כולם ניכרת אכזבה. ממילא ייתכן בהחלט שהבעיה אינה עם אובמה (או עם יורשו טראמפ, שינהג בדיוק באותו אופן), הבעיה היא איתנו. הבעיה היא עם עודף הציפיות שאנחנו מעמיסים על אומה רחוקה, העסוקה בענייניה, שאין לה צורך דחוף להמשיך ולשמש שוטר של העולם. אובמה לא פתר את בעיותיה של סוריה, כפי שלא פתר את הסכסוך הישראלי־פלסטיני, כפי שלא פתר את בעיית תכנית הגרעין האיראני. אובמה התעלם ממה שאפשר להתעלם ודחה את מה שאפשר לדחות, כדי לאפשר לעצמו לעסוק במה שחשוב לו באמת: אמריקה.



נובעים מזה לא מעט לקחים, כמובן. הראשון שבהם, צריך כוח. הרבה כוח. מי שסומך על עצמה רכה או על דיפלומטיה ערמומית או על ידידות מופלאה עם מדינות אחרות או על אמפתיה או על הסכמים מקומיים או אזוריים או על המשפט הבינלאומי, צריך לחשב מסלול מחדש. ישראל תשרוד אם יהיה לה כוח צבאי מרתיע. זו האמת העירומה, שאין דרך לחמוק ממנה. זו האמת שצריך לעמוד מולה בפיכחון, גם אם לא בששון, בכל עת שמתנהלים כאן דיוני תקציב ובכל עת שמתלבטים כאן בסדרי עדיפויות ובכל עת שמתווכחים כאן על גיוס בנות ועל השתמטות חרדים.


אבל זה איננו הלקח היחיד. גם על יחסי ישראל עם ידידתה הגדולה צריך ללמוד משהו ממה שקורה בסוריה. האמריקאים לא יצילו אותנו. ואם יבטיחו להציל, בכל זאת לא יצילו. ואם ייתנו ערבויות, לא תמיד יהיה אפשר לסמוך עליהן. ועל כן, מותר ואפילו רצוי לא לבנות עליהן. כלומר, מותר לסרב להצעות אמריקאיות ולדחות לחצים אמריקאים ולחמוק מיוזמות אמריקאיות, שבתשתיתן ההנחה שאמריקה ערבה לקיומה של ישראל בביטחון ובשלום. וכמובן, מותר להתעלם, אפילו לגחך, על הטפות מוסר אמריקאיות, או אחרות, הקובעות לישראל רף מוסרי שעליה לעמוד בו.

וברור שמוטב לעשות את כל הדברים האלה בנימוס המתבקש, משום שאמריקה היא עודה בעלת בריתנו הגדולה והחזקה. ובלבד שלא נשכח שנימוס הוא נימוס ומהות היא מהות. יש לישראל אינטרס לא להתקוטט עם דונלד טראמפ. אבל יש לה אינטרס עודף לשמור על קלפיה המדיניים והביטחוניים. יש לישראל אינטרס לקיים מערכת הידברות פתוחה וידידותית עם האמריקאים. אבל יש לה אינטרס עודף להגן על עצמה. ונכון, תמיד יש משהו מבהיל במחשבה על עימות עם האמריקאים, אבל מבט אחד צפונה יבהיר שהוא מבהיל הרבה פחות מהמחשבה על ידידותם האדישה.