1. ההתקפה הכימית של צבא אסד באידליב מעוררת זעם ותחושת פלצות אצל כל בן אנוש שנשמה בקרבו. ליהודים שחוו בעצמם או באמצעות בני משפחותיהם תהליך של השמדה המונית, ולישראלים שגדלים על המורשת, הלקחים והמחויבות - התחושה קשה הרבה יותר והרצון להתערב ולמנוע בוער בהרבה. גם בשל הקרבה הפיזית (הושט היד וגע בה) וגם בגלל הקרבה הרעיונית והמחויבות.

השימוש בנשק כימי הוא עדות לכך שהמזרח התיכון לא דובר את השפה שבה השתמש הנשיא לשעבר ברק אובמה, כשהודיע לעולם שהצליח לפרוק את סוריה מנשק כימי "באמצעים דיפלומטיים" ולא באמצעות הפעלת כוח. הוא התבדה וכולנו איתו. נראה שעד שלא מניחים את היד על אחרון הטילים וראשי הנפץ - לא מנטרלים שום איום.



הלקח השני הוא שהפעילות הצבאית שעורך צה"ל בשמי סוריה ובשטחה חיונית, אם היא צריכה להתבצע, עליה להיעשות במשורה, בזהירות ובשום שכל. ישראל לא תוכל לסבול זליגה של נשק כימי מסוריה לידי חיזבאללה. מצב כזה יכול להיות הרה אסון לישראל, ללבנון ולאזור כולו. 

הלקח השלישי מצער וכואב במיוחד. לישראל אין יכולת של ממש להתערב צבאית בסוריה למטרה שאיננה אינטרס ביטחוני ישראלי מובהק. עם כל החמלה והזעזוע - ישראל תשלם מחיר כבד על התערבות צבאית בקרבות בסוריה, במיוחד לנוכח העובדה  שהאמריקאים כבר נמצאים שם לצד צבאות רוסיה וטורקיה.

טיפול בפצועים וחולים - כן; קליטה מוגבלת וסמלית של פליטים ומשפחות - כן; סיוע הומניטרי לכפרים הסמוכים לרצועת הגבול - כן; חוץ מזה - כלום. עוד יבוא יום מתישהו שבו סוריה, תחת משטר כזה או אחר, תצטרך לשקם את עצמה בכל היבט ותחום. השיקום יימשך שנים רבות, ובזה ישראל תוכל לסייע במישרין או בעקיפין. 

2. במדינות טוטליטריות או במדינות של תקופות שלטון ממושכות, המנהיג הבלתי מעורער בדרך כלל הוא האחרון לדעת שאין לו עוד מרפסת לנאום בה להמונים בכיכר העיר. הוא יהיה האחרון להבין את מצבו, האחרון לדעת את האמת והאחרון להפנים שאת השנה הבאה ספק אם יעשה באותו ארמון או באותה דירת שרד.  

כך היה עם חוסני מובארק, שהיה שליט בלתי מעורער עם יחידות מודיעין צבאיות ואזרחיות חזקות ומשרד ביטחון פנים אימתני. כך היה בלוב, כך היה גם אצל אריך הונקר במזרח גרמניה, אצל ירוזלסקי בפולין ואצל ניקולה צ'אושסקו ברומניה. 



אינני טוען בהכרח שזה המצב אצל בנימין נתניהו, אולם ספק אם יש בסביבתו מישהו שאומר לו את האמת לאמיתה. מישהו בר סמכא שיציב מולו מראה וישקף לו את המציאות, שקשה לראותה בקריאה סלקטיבית של עיתונות "שמאלנית", או מבעד לחלון המושחר בשיירה שאיננה יודעת לעולם מהו פקק תנועה. אני חושד בנתניהו שבכל זאת הוא מצליח לקלוט פה ושם את חומרת העניין ואת הסכנה שטמונה בהקדמת הבחירות. הוא בוודאי למד את הלקח של שמעון פרס ז"ל, שמיהר בביטחון להקדים את הבחירות ב־1996 לאחר רצח רבין, ונאלץ להעביר את בית השרד לנתניהו.

אני בטוח שהוא קולט את אובדן האוטוריטה, את אובדן היראה - לא רק כשהוא קורא עיתונים, אלא גם כאשר הוא שומע כיצד מדברים איתו ועליו נפתלי בנט, משה כחלון, שלא לדבר על אהוד ברק. 

הוא מבין, יש להניח, את המשמעות שלראשונה מתעוררת נגדו אופוזיציה גלויה בתוך מפלגתו וסיעתו. זה לא רק ישראל כץ שהיה מועמד זמני לממשלה חלופית, זו גם השרה גילה גמליאל ושרים נוספים שמדברים בגלוי או לא מדברים בכלל, תוך סירוב לקבל את "דף המסרים" היומי ולדקלם אותו. אלו חדשות של ממש. 

אני מניח עוד שנתניהו פה ושם שם לב להתנגדות הגלויה של פקידי מדינה ושומרי סף נגדו ונגד המהלכים שהוא מוביל. אלה לא רק עו"ד אבי ליכט ועו"ד דינה זילבר, בכירי הפרקליטות, אלא גם אנשי אגף התקציבים. הוא בוודאי מרגיש גם את עוצמת ההתנגדות שהוא מתחיל לקבל ממה שנקרא "עיתונות נוטה לימין", גם מ"ישראל היום", גם מקלמן ליבסקינד עמיתי ב"מעריב", גם מאחרים. 

הוא מאבד את העוצמה של המוסד המתקרא "ראש ממשלת ישראל". בערב חג הפסח בואכה יום העצמאות, תחושת המיאוס מהמניפולציות של נתניהו, מהקפריזיות, משפת התגובות לתקשורת, מהיחס לשרים, לציבור ומההתנהלות המלכותית בפרט - הולכת וגוברת. נתניהו, לדעתי, הולך בכל בוקר ללשכה ללא שמחה, ללא חשק וללא חדווה. 

תוסיפו לכל מה שכתבתי כאן את החקירות, את עדי המדינה המסתמנים. תוסיפו את "השבירה שמאלה" של טראמפ ואת הרחש־בחש הפוליטי - איך אפשר ליהנות מיום שרובו מופנה למעקבים, תגובות ופעולות הישרדות? לא כיף בכלל!

3. נתניהו כנראה הבין שמבחירות לא ייצא לו טוב בהכרח. הוא התעשת ברגע האחרון, עשה סיבוב פרסה וקנה זמן. השאלה היא כמובן: מה בדיוק הוא יעשה בזמן הזה? לדעתי, הוא ינסה לקבל מעמד של "אתרוג" באמצעות חתירה למו"מ מדיני בהובלת טראמפ, באירוח מצרים ובהשתתפות ירדן, הרשות הפלסטינית ואולי גם נציגים "גלויים" מסעודיה ומדינות המפרץ.

צילומים של נתניהו בוועידת שלום בשארם א־שייח' או בע'רדקה במצרים יחד עם הנשיא האמריקאי ומנהיגי המזרח התיכון יעשו לו טוב. זה ילחץ קצת את בנט, ישקיט קצת את התקשורת. הוא יחבר אליו את כחלון ואת ליברמן ויצרף אותם לשיחות, ואז אולי, "נוכח צו השעה", יצליח אפילו להרחיב את הממשלה ולשכנע את הפרקליטות, התקשורת וכל היתר - שהם הופכים בטרדנותם להיות מכשול לשלום. 

ואז יהיה ברור ש"רק נתניהו יכול" וחוזר חלילה. זו אולי האופציה היחידה שלו להיות רלוונטי ולשרוד. ובכלל מדובר בינתיים רק על לדבר בלי לחלק דבר. ובדיבורים כידוע לא מפסידים (אם בכלל נשאר משהו להפסיד). 

4. מדי שנה בערב פסח, חג החירות, אני רוצה לכתוב את הטור שהבטחתי לכם פעם, על החוויה שעברתי שלא בטובתי בחקירת משטרה ובלילה אחד מוזר ומיותר במעצר. תאמינו לי שזה היה מרתק, אבל העורך אמר לי שלא כדאי ורצוי להדחיק ולהרחיק וכו', ואני שוב ושוב מקבל את דעתו. 

אבל ללא "ביעור חמץ" קטן אי אפשר, ובמיוחד שלא לרגל חזרתו של גדעון סער לחיים הפוליטיים. זה היה באביב לפני שלוש שנים. ישבתי ביום השלישי או הרביעי של החקירה מול פקד א', קצין איכותי ומוכשר שהופקד על חקירתי. ואז, כשסיימנו את פרק החקירה על רונלד לאודר והיחסים שלו בתקופת הרמטכ"לות עם גבי אשכנזי, ולאחר שעברנו על עוד אישים פוליטיים בשאלות הזויות ולא רלוונטיות, אמר לי א': "האם תרצה כוס מים או שירותים לפני שנעבור לדבר על גדעון סער?". הוכיתי בתדהמה, הסתקרנתי וויתרתי על המים. 

במשך יותר משעה נשאלתי על אודות הקשר בין שר החינוך דאז לבין הרמטכ"ל דאז אשכנזי. ניסיתי להסביר שלאחר מלחמת לבנון השנייה ירדה המוטיבציה לשירות קרבי באופן ניכר, והרמטכ"ל הציב זאת כיעד מרכזי, והיה מבלה מדי שישי בשיחות עם תלמידי י"א וי"ב בבתי ספר ברחבי הארץ. סיפרתי על הקשר הטוב עם משרד החינוך ושר החינוך ועל הירתמותו למאמץ להעלאת המודעות והנכונות לשירות בצה"ל בכלל ובשירות קרבי בפרט, ועל ההחלטה של אשכנזי וסער לדרג בתי ספר על פי מדדי גיוס ולפרסם בציבור. 


 

אבל חוקרי המשטרה חיפשו משהו אחר. הם חיפשו קשר פוליטי עתידי שסוכם מראש בין אשכנזי לבין סער, דבר שלא היה, לא נברא, ולא הייתה לו ממילא כל היתכנות עבור רמטכ"ל שיש לו עוד שלוש שנות שירות ועוד שלוש שנות צינון. אבל אני בשלי והחוקר בשלו כרוצה לומר: "אני חייב לעשות את עבודתי". החוקר הקריא שאלה אחר שאלה ואז אמרתי לו: "פקד א' הנכבד, אומר לך משהו שאינך יודע. אנחנו יושבים בלוד, השאלות שאתה שואל אותי על לאודר, סער ונוספים לא היו נשאלות אילו נחקרתי לפני חצי שנה, לפני שהיחסים בין נתניהו ללאודר הידרדרו ולפני פרישת סער מהפוליטיקה. אגלה לך שמקור השאלות הללו כנראה לא כאן בלוד, גם לא במטה הארצי של המשטרה בשייח ג'ראח, אלא משורשרות לכאן דרך סוכני משנה מרחוב בלפור בירושלים". 

פקד א' הסתכל עלי, ניכר שהיה רוצה לשאול אותי כמה שאלות בעניין הזה, אבל כמתחייב  עבר לנושא הבא. 

5. נסעתי השבוע לכפר איבים בנגב המערבי להרצות בפני כמה עשרות רכזי ענפים בחקלאות מקיבוצי ומושבי הנגב. היה מרתק. בגדול הם עסוקים בעבודה, בחליבה, בעיבוד שדות התבואה ובגידול פירות וירקות, ואין להם זמן לרכילות. הם לא מבינים למה הממשלה לא מבינה את חשיבות החקלאות לתפיסת הקרקעות ברחבי המדינה, לביטחון המזון בשעת חירום, לאספקת תוצרת טרייה, לחיים בפריפריה הרחוקה. 

הם לא מבינים מדוע נתניהו כל כך מתגאה בחקלאות הישראלית בחו"ל באנגלית ונותן יד להרוג אותה בישראל בעברית. הם חושבים שהציבור דווקא כן אוהד אותם ומבין שהם הפתרון ולא הבעיה, הם לא מבינים למה ישראל לא נוהגת כמו מדינות מערביות אחרות שאוהבות את החקלאים ומסבסדות את החקלאות. 

הם גם יודעים שבעשור האחרון נתניהו לא ביקר באף קיבוץ ושחברי הקיבוצים הם לא בדיוק "הגיסים שלו". אבל הם ימשיכו לעבד ולחלוב, הם לא מכירים משהו אחר. 

זה מה שיש לי לדווח לכם השבוע מהנגב המערבי - ירוק ופורח מתמיד כמו כל חלקי המדינה באביב המשגע הזה ובימי החג שמתרגשים עלינו לטובה - שבהם נראה אומנם הרבה פקקים אבל נעשה כל מאמץ להתנתק מהתקשורת ולא להיכנס לדכדוך. 


צאו לטייל. שבת שלום וחג שמח.