יש רגעים שבהם המילים נראות דלות מכדי להכיל את המציאות. השבוע היה רגע כזה. זה לא היה רגע השיא של הטרגדיה בסוריה. עשרות אלפי הילדים שנטבחו שם עד היום לא נרצחו בדרך הומנית יותר. ובכל זאת, תמונות הילדים הזכים שהומתו בגז, פיהם פעור בניסיון נואש לשאוף נשימה אחרונה ועיניהם פקוחות בתדהמה אל מול האכזריות פשוט קרעו את הלב.
היו אצלנו כמה בהמות רשת שהתנפלו בחדווה על הזוועות וראו בהן פלטפורמה נהדרת להתנצחות פוליטית. לא ראוי אפילו לענות להם. אולי אני נאיבי, אבל אני רוצה להאמין שהזיהום שהם מייצגים הוא נקודתי ולא פשה בעם ישראל. כל אדם על פני הפלנטה שיש בו ניצוץ אנושי, גם אם הוא לא נושא את הזיכרון ההיסטורי של מיליון הילדים היהודים שהומתו בדרך דומה, הזדעזע אל מול התמונות מחאן שייחון.
לנשיא האמריקאי זו הייתה הזדמנות מושלמת להוכיח שהוא לא רק איש של דיבורים. הוא יכול היה להפגין את הכוח האמריקאי על עקרון וערך שגם מתנגדיו לא יוכלו לגנות. התקיפה האמריקאית זוכה לתמיכה מקיר לקיר במערב ובמזרח התיכון הסוני. טראמפ מצא את עצמו עם כדור מול שער ריק, והזדרז להבקיע.
עוד מוקדם להעריך האם התקיפה מבשרת את חזרתו של השוטר העולמי. ספק אם לטראמפ בעצמו יש כבר מדיניות מגובשת בנושא הסורי. לכן לא נראה כרגע שהתקיפה תרתיע את הרוסים והסורים מלהמשיך ולכתוש את המורדים. אולי יזהרו יותר בהפעלת נשק לא קונבנציונלי. מובלעת אידליב היא קוץ בבשרו של אסד ובסוריה הקטנה שהוא מנסה לייצב. אחרי שכבש את חלב, היא המובלעת המשמעותית האחרונה של מורדים שעדיין יכולה לאיים על ריכוזי העלווים של אזור החוף ועל חאמה וחלב. לכן המאמץ של אסד והרוסים יתמקד שם בתקופה הקרובה, ושום גינוי בינלאומי לא יעצור אותם. זה העולם החדש.
היו שתהו בישראל איך ייתכן שאסד מפעיל עדיין נשק כימי אחרי שהעולם הצהיר שהמאגר שלו הושמד. אכן, אלפי טונות של נשק כימי שהיו ברשותו הושמדו מאז 2013, אבל נותרו בחזקתו כמה מאות טונות שמספיקות לעוד הרבה מתקפות כאלה. על פי כל הסימנים, מתקפת הסארין בחאן שייחון הגיעה מהמאגר הזה.
במסגרת נטרול היכולות הכימיות של אסד ב־2013, הושמדו בין היתר גם קווי הייצור של נשק כימי, שפעלו במסגרת התשלובת המדעית־תעשייתית שלו - CERS. אבל לאחרונה מזהים במערב חידוש פעילות במפעלי התאגיד, כולל באלה העוסקים בנשק כימי. מה שמטריד בעיקר הוא נוכחות איראנית במפעלים האלה.
אז מדוע אספנו מהציבור את מסיכות הגז, והאם הגיע הזמן לחלק אותן מחדש לכל אזרחי ישראל? מעבר לעלות הכלכלית המטורפת, אני סבור שבעצם ההחלטה של מדינה לחלק מסיכות גז לכל אזרחיה היא מאותתת לצד השני שמתקפה כימית היא משהו שמבחינתה יכול לעלות על הדעת. זה בלתי סביר. ישראל, על שלל יכולותיה, יכולה להבהיר לכל אויב שמתקפה כימית עליה תיענה בתגובה קיצונית. להשקיע במיגון מפני מתקפה כזאת זה כמו להודות שאתה מוכן לספוג אותה.
עלובי המקלדת
על רקע התמונות המטלטלות מסוריה, היו שקראו השבוע להתערבות ישראלית במלחמה בסוריה על בסיס מוסרי ופרגמטי. זה הרגע להזכיר לכל המזדרזים להקריב את חיילינו במלחמה לא לנו, שהצבא שלנו מורכב ממגויסי חובה. הם לא בחרו לשרת. הם נענו לחובה להגן על מדינתם. אין לנו זכות להקריב אותם
בהגנה על שום עיקרון אחר, נעלה ככל שיהיה.
אבל למה להרחיק לסוריה? מי מגן על חיילינו כאן בארץ? ראש הממשלה שלנו, שמיטיב לראות מחלפים, שמיים כחולים ומדינה פורחת, לא הצליח לראות איך תלו בפורים במאה שערים בובה של חייל במקום בובה של המן. מעניין איך היה מגיב לו היו תולים בלונדון בובה של חייל ישראלי. כמעט בכל יום בשבועיים האחרונים קיבלתי סרטון של חייל ישראלי מושפל ומותקף בשכונת מאה שערים, בעיר הבירה שלנו, וזה מרתיח.
ראש הממשלה, שקשוב ומגיב לכל פרסום על מה שצייצה איזו כתבת ערבייה שמועסקת בתאגיד, שמצהיר כמה הוא חזק מול כל אויבינו, לא מסוגל להפעיל את כוחה של מדינת ישראל כדי שחייל צה"ל יוכל לחצות שכונה יהודית בירושלים בלי להיות מותקף? הוא, שנתן היתר להשתמטות המונים משירות צבאי, לא מסוגל להגן על אלה שבחרו לשרת? כמוהו השתתקו גם כל עלובי המקלדת, ראשי מפלגות הקואליציה. כל אלה שהם הראשונים שמצביעים על בוגדים, המחרפים מדי יום את נפשם באוהלו של טוויטר, פתאום נתקפו אלם אל מול ההשפלות שחווים חיילי צה"ל בשכונות החרדיות. לאן נעלמו ראשי המפלגות הכה־פטריוטיות, שתמיד ממהרים להתייצב להגנת חיילי צה"ל מול כל ארגון בינלאומי? ברור לכולנו שהחרדים הם שותף הכרחי בכל קואליציה בעתיד, אבל האם התקפות פיזיות ונאצות בלבה של ירושלים חמורות פחות מאיזה ארגון BDS קיקיוני?
ולמי שלא יודע: מחאת הפלג הירושלמי של החרדים בראשות הרב אויערבך נגד צה"ל היא לא כנגד הכוונה לגייס, חלילה, את בחורי הישיבה הרכים. הם מוחים כי הם מסרבים בכלל להתייצב לצו ראשון שבו יקבלו את הפטור מגיוס. הם דואגים שחייל במדים לא יוכל לחצות שכונה יהודית בעיר הבירה שלנו בלי להיות מותקף. ומנהיגי ישראל, הרגישים כל כך לכבודם של חיילי צה"ל, צופים בשתיקה. רק שני צדיקים בסדום שלנו התייצבו למחות: שר הביטחון אביגדור ליברמן וראש מפלגת יש עתיד יאיר לפיד.
אנחנו ערב חג החירות. אלה לא הימים הנוראים. ובכל זאת, אני מרגיש שאני צריך לבקש סליחה. כבר 32 שנה שאני פוגש את הנוער המגויס שלנו, ומדי שנה אני נפעם מרוח ההתנדבות וההקרבה שנושבת בו. בעידן ציני ואינדיבידואליסטי - לראות מדי שנה נוער שמתגייס מתוך נכונות להגן על הבית הלאומי שלנו - זה לא טריוויאלי.
אז בשמה של ההנהגה העלובה שלנו, ובשמה של החברה הישראלית שמקבלת את העליבות הזאת בהבנה, אני מבקש מכם, חיילי צה"ל ומשרתיו, סליחה. מגיע לכם שתוכלו להתהלך בכל מקום בישראל בבטחה, בלי להיות מושפלים. מגיעים לכם כבוד והוקרה על השירות שאתם עושים לחברה שלנו ומגיעה לכם הגנה מפני החלקים הרקובים בחברה שרוצים לפגוע בכם. סליחה שאנחנו לא מספקים לכם אותה. שנזכה לחירות.