צפוף כאן: מוזיקאים, קחו אוויר וחכו, אתם מפסידים את ההזדמנות לחשיפה

הוצאת אלבום כשלעצמה היא כמעט גחמה בעידן הזה, שבו אנשים לא מסוגלים ולא רוצים להתמודד עם מקבץ שלם של שירים חדשים לגמרי. אבל לפחות יש בה ערך אמנותי, אמירה אישית וגו'. ויש משהו מקסים בעובדה שמוזיקאים לא נותנים למציאות הקשה לעצור אותם, וממשיכים להשקיע את כספם ונשמתם באלבומים. אבל חברים אמיצים ויקרים, אם כבר הלכתם על היצירה האישית שלכם, למה לעזאזל אתם מתעקשים להוציא אותה במקביל לאינסוף מוזיקאים אחרים?

אתן לכם הצצה רגעית לאיך זה נראה מהצד השני. במרוצת החודש האחרון הגיעו אלי למעלה מ־20(!) אלבומים ישראליים חדשים. עכשיו, אני לא מתלונן. זה עדיף מלעבוד במכרה יהלומים בקונגו, כן? ועדיין, האם אתם באמת חושבים שאפשר להקדיש למסה אדירה כזו של שירים חדשים את תשומת הלב הראויה? והיא לגמרי ראויה. אני מבין היטב את הכמיהה להתייחסות תקשורתית לתינוק שגידלתם בעמל רב כל כך. אבל ראבק, בשנה יש 12 חודשים. למה לדחוס הכל לאחד? וליתר דיוק, לשניים. לקראת ראש השנה הטירוף חוזר.

אספר לכם יותר מזה. בשוק המוזיקה פועלים משהו כמו חמישה–שישה יחצנים מרכזיים, לצד עוד כעשרה שעובדים במינונים קטנים יותר. אותם שחקנים מרכזיים הופכים לקראת פסח לסוג של מפעל, שמייחצן לעתים ארבעה אלבומים חדשים ויותר באותו זמן ממש. גם אם יעשו כמיטב יכולתם, הם עדיין לא יוכלו להעניק לכם את אותה תשומת לב שלה תזכו בחודשים שאחרי פסח. עניין של חישוב פשוט. ואגב, גם אם היו עורכים גיוס חירום ומרחיבים את השורות, העולם שלו הם מציעים את הסחורה נשאר אותו עולם. הוא לא גדל. כלומר, במהלך חודש אחד, אותם 20 ומשהו אלבומים חדשים נלחמים על אותם עיתונים, אתרי אינטרנט ותוכניות רדיו. מה שאומר שמראש הסיכוי שלכם לקבל כתבה/אייטם/ספישל רדיופוני קטן באופן דרסטי. ובשביל מה?

ההיגיון שמאחורי הצירוף "אלבום חג" לא נעלם לגמרי. בעידן שבו הדיסקים מוצבים ליד הקופה בסטימצקי ובצומת ספרים, לא מעט קונים לחוצים ישמחו להשתמש בהם כדי לעשות וי על מתנת החג. אבל מי יזכה להפוך למתנה כזו? השמות הגדולים, כמובן, ופורמטים מיוחדים, "חגיגיים", המותאמים למתנה.

בפסח הנוכחי הקונים ייתקלו למשל באלבומים חדשים של אייל גולן ושרית חדד. בינגו. אם הם פחות מחוברים למוזיקה ים תיכונית, שלמה ארצי - שיש לו מוצר מיוחד לכל חג - משיק את "פעם תורי ופעם תורך", אלבום כפול המאגד את מיטב הדואטים שלו לאורך השנים. וישנו החדש של אביתר בנאי, "לשונות של אש". ואלבום של שלמה גרוניך והפילהרמונית - הקלטה מהופעה מיוחדת הכוללת את מיטב להיטיו בעיבוד תזמורתי, כולל אורחים כמו מתי כספי. ואוסף ראשון של הראל סקעת. והחדשים של איפה הילד, דני סנדרסון וקרולינה. ואת "היא הופיעה כמו הרוח" של אהוד בנאי וברי סחרוף שיצא לא מזמן. כל אלה נכנסים לנישת המתנה ההגיונית.

מה שמותיר בחוץ אלבומים כמו - וזו רשימה חלקית בהחלט - "רחובות וקסמים" של איתי בלטר, "השריטה שבפרקט" של אביגייל רוז, "זיכרון ילדות" של יותם בן חורין, "טליה אליאב שרה ברברה", "אישה נוסעת" של לאורה ריבלין, אלבום הבכורה של "רבע לאפריקה", "לכבוד המקום" של להקת עלמא, "הכל במקומו" של נעה סגל, "גמביה" של רועי חרמון, "נהיה כבר מאוחר" של אריאל פוליאקוב, "as I walk" של ג'ודי ענתבי, ובאמת שיש עוד הרבה. אז למה, חברים? קחו אוויר, וחכו למוצאי פסח. גם ככה לא ימכרו את האלבום שלכם בכמויות, אבל לפחות ישמיעו אותו והוא יזכה להתייחסות.