לא יודע בדיוק מתי זה קרה, אבל מתישהו הארנק שלי התחיל להתמלא. בכרטיסי מועדון. ובשוברים. ועכשיו אני ניצב רגע לפני הנפילה הסופית. הפרטים מולאו, הטופס מוכן, לחיצה אחת ואני משגר אותו ליעדו. ואז, בתוך כמה ימים, זה יקרה, אקבל כרטיס אשראי של מועדון הצרכנות של ההסתדרות, "ביחד בשבילך", על שמי.

יתרונות הכרטיס הם רבים: 10% הנחה במגוון בתי עסק שעובדים עם ההסתדרות (והמגוון רחב ביותר, מועדון הצרכנות של ההסתדרות הוא כנראה הגדול והחזק בארץ וכולל יותר מ–200 אלף חברים), הנחה קבועה של 23 אגורות לליטר בנזין ב"סונול", 5% הנחה ברשת חנויות so good של תחנות הדלק, עוד כל מיני הטבות על הלוואות ועמלות מט"ח, והשיא - כל התענוג הזה כולל פטור מלא מדמי כרטיס.



מצד שני, החיסרון הוא אחד ויחיד ועצום, איבוד הזהות האינדיבידואלית שלי. גדלתי במושב חקלאי, ומשום מה הטבעת הלוגו של מועדון הצרכנות של ההסתדרות על כרטיסי האשראי שלי מזכירה לי יותר מכל את הטבעת המספרים על העגלים הצעירים, שנייה לפני שהם נכנסים לרפת - שם ילעסו חציר ותערובת ויחיו בתוך הצרכים שלהם עד יום מותם, והזהות שלהם מצומצמת למספר בן שלוש ספרות שמוטבע על גבם. אלוהים יודע שלא בטוח שאני מוכן להיכנס לרפת של ההסתדרות. במיוחד לא אם שלי יחימוביץ׳ תעמוד בראש.



אין לי מושג אמיתי מה ההבדל בינה לבין אבי ניסנקורן מבחינת ניהול הארגון העצום הזה, אבל מה שאני כן יודע: שלי לא הסכימה להתראיין לתכנית שלי בהוט. לגיטימי, מותר לסרב, אבל מנגד, במקביל לסירובה, פתאום קפץ לי באינטרנט ראיון שלה עם כתב של “ידיעות" בשם תלם יהב, או יהב תלם, אני לא סגור על זה. הייחוד של ראיון זה שהוא מתקיים בריצה (!!!). כן, בריצה, על חוף הים, זה הקונספט של הראיון. לרוץ על החוף בלחות הבלתי נסבלת היא מוכנה, אבל לא לשבת אצלי בנחת על הספה. שתלך למצוא לה מישהו לרוץ איתו. אני מצביע לניסנקורן.

כבר היה לנו נציג כחול–לבן שזכה בנובל על התיאוריה שלו בפסיכולוגיה של הכלכלה, ולפיה כל החלטה שאנו מקבלים, אפילו אם היא שווה מיליארדי דולרים, תמיד תהיה מושפעת - נרצה או לא - ממניעים פסיכולוגיים. אז מה זה להצביע לניסנקורן בבחירות לראשות ההסתדרות ממניעים רגשיים, לעומת החלטות ששוות מיליארדי דולר? היידה, ניסנקורן, שמור עלינו, חברי ההסתדרות הקטנים שמחכים למבצעים שווים במועדון הצרכנות.



כן, זה מה שהפכתי להיות, חבר קטן במועדון צרכנות גדול. זכור לי שפעם, מזמן, ממש מזמן, הייתי מיוחד. ידעתי לשחות נגד הזרם. היום אני נסחף עם הזרם בהתמסרות טוטאלית - אני שכוב על הגב, מביט לשמיים, השמש מלטפת בעדינות את גופי, ואני נסחף ביחד עם שאר הדגים אל עבר ההתכלות, צוברים בדרך בלאי ונקודות בוויזה.



בדרך אנחנו עוברים בנקודות ציון מרכזיות לדגיגים ממושמעים כמונו - איקאה, קסטרו, המוקד הפנסיוני של מגדל, המופע של אדיר מילר, מדף המבצעים בשופרסל, מכונת אספרסו ב–190 שקל, עמוד הפייסבוק "ילדים הם התסריטאים הכי טובים בעולם". ואנחנו כמובן לא שוכחים כל תחילת חודש להעביר לרואה החשבון את המעטפה עם ההוצאות המוכרות החודשיות. אנחנו מצייתים לחוקים בלי לחשוב בכלל, כשאנחנו על הגב, בתנועה אטית אל עבר ההשמדה הסופית שלנו בתור דגים שנשמעו לכללים והלכו לעולמם בכניעה, במסגרת הסדרי הקבורה של הביטוח הלאומי עם חברה קדישא.



זכור לי שפעם היו לי כוחות לחתור נגד הזרם. זכור לי שהיה בי משהו שונה. זכור לי שהציטטה האהובה עליי הייתה של גראוצ׳ו מרקס: "אני לא מוכן להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אנשים כמוני". היום אני חבר בכל מועדון אפשרי, ויעידו על כך שלל כרטיסי המועדון שממלאים את ארנקי. זכור לי שפעם היה לי חשוב לא להיות כזה, היום אני הכי כזה שיש.



זכור לי שפעם ידעתי איך לבעוט, זכור לי שפעם ידעתי לצעוק, היום הכל דומם ושקט ומנוון. ואני לא ממש יודע מה לעשות עם זה. הדבר היחיד שאני יודע זה שזהו, זה קרה, שלחתי ברגע זה את הטופס. זה אבוד. להתראות נעורים, שלום בורגנות. להתראות מרדנות, שלום ממסד. בעוד חמישה ימי עסקים אקבל את הכרטיס עם שמי ועם הלוגו של מועדון ההסתדרות - יד שלוחצת יד. ובכל פעם שאביט בזה אדע בתוך תוכי שזוהי לא לחיצת יד חברית, זו אחיזה של מי שתפס אותך ולא מוכן לשחרר.