אם אתם קוראים את השורות האלה, ככל הנראה הצלחתם לצאת מהסופר. אשריכם! יא אולוהים, איזה תורים היו השבוע בסופר. 37 קופות ובכל קופה לפחות חמש עגלות בהמתנה, עמוסות בכמויות אוכל שאמור היה להזין הרבה יותר ממספר התושבים במדינה, ויש לציין שחמישית מהם לא חוגגים את הפסח בכלל. ובתור הארוך הזה בדרך לתשלום המופרז על כמות האוכל המופרזת בין המוני אדם שחושבים כולם על הישרדות בשבועיים הקרובים, נופלת עלי ההארה שבעקבותיה אני מבינה סוף־סוף למה פסח הוא הרבה יותר ראש השנה מראש השנה.
יותר מדי. פסח יותר מכל הוא חג ההגזמה הלאומית. זה מתחיל בתחרות השקטה בין אנשים על ״מי מארח יותר אנשים בחג״. מפה לשם אתה מוצא את עצמך עם 56 אורחים בדירת שלושה חדרים, כי ״אין דבר כזה בית קטן - הבית מתאים את עצמו למספר האורחים״. זה נמשך בארוחות אינסופיות של ערב חג, בשאריות בחג עצמו, וכל זה קורה מיד אחרי סוף שבוע ורגע לפני סוף שבוע נוסף ואחריו עוד ערב חג, ואז שאריות נוספות של חג ובסוף השבוע שאחריו אתה מתהלך כגלגל שווארמה שלא מסוגל לדחוס עוד כפית חרוסת. מי שלא מסיים את האירוע הזה עם שלושה קילו עודפים לפחות, ודאי ראוי להדליק את אחת המשואות בעוד שלושה שבועות.
את עבודות הניקיון אנחנו מתחילים שבועיים קודם לכן (ואם אתם סבתא שלי - בפורים), כאילו הבית אמור להבין שזה פרק זמן סביר להישאר נקי. בתקופה של סופות חול. מעולם לא שמעתי כל כך הרבה על תריסים. ״אבל מתי אני אספיק לנקות את התריסים???״. כל השנה אנחנו לא מסתכלים עליהם אבל עכשיו, אחרי חודשים של גשם, אנחנו לא מסוגלים לשאת את המחשבה שגרגירי החמץ יטנפו ויטמאו את התריסים שלנו. שבוע וחצי לפני ליל הסדר ומערכת החינוך בהשבתה. שבועיים וחצי חופשה. אין דרך להסביר את ההחלטה השערורייתית הזו מלבד המסקנה המתגבשת שבפסח כל דכפין ייתי ויגזים, ועוד בימי חופשה, שכרגיל אינם חופפים לאלה של שוק העבודה.
כמה כסף אנחנו מבזבזים בפסח?! אנחנו חייבים, פשוט חייבים, בגדים חדשים לכל המשפחה וסטים חדשים של כלים, כי אין לנו מספיק, וכלי אירוח ומפות ווילונות שיתאימו. פרחים ושטויות כאלה שיקשטו את השולחן - מזל שעוד פעם הגיע פסח כדי שאוכל להשתמש בכל המבחנות שקניתי בשנה שעברה לזרי הפרחים הקטנים שסידרתי. ניסויים מדעיים בטח שלא עשיתי במהלך השנה הזו. אנחנו קונים הגדות מהודרות ומצות שמורות, ואת המעט שנשאר אנחנו מפוצצים על אטרקציות של חול המועד כדי שהילדים לא יישארו בבית וילכלכו את כל מה שניקינו. אני בטוחה שיש אנשים בחג שאשכרה נדרשים להלוואות, לעתים מגורמים אפורים, גם כדי להפעיל את המשפחה בשבוע ללא מסגרות אבל גם כדי ליצור את השופוני. הגזמה. הדרך היחידה לחמוק מהסיפור היא לרכוש כרטיס טיסה במחירי פסח, וגם כאן לא מדובר בבוטנים. בוטנים זה כשר, כן?
והכל בעצם מתחיל בסיפור שלשמו התכנסנו: ההגזמות של פרעה עם השלכת תינוקות ליאור - כמה גוזמאי אתה צריך להיות כדי להורות מין הוראה שכזו? ולאחריה עשר מכות כדי שיבין את המסר, הגזמה לכל הדעות. בכלל, 40 שנה במדבר נשמע לי פרק זמן לא סביר כדי לחצות שטח כל כך קטן, ועוד לא התחלתי לדבר על אורך ההגדה.
מכאן כבר כל אחד לקח את זה לכיוונים המוגזמים שלו. את מוצרי המזון נטולי הגלוטן ובעלי הכשרות המיוחדת עוד הצלחתי להכיל, אבל איך הגענו להכשרת אקונומיקה? קראתי השבוע באחד האתרים על רשימת המוצרים שיש לסלק מהבית וכאלה שניתן להשאיר גם ללא כשרות מיוחדת. מה אני אגיד לכם? יש לי הרבה ביקורת כלפי הרבנות, אבל מי שהסכים לתת הכשר מיוחד לפסח לדאודורנטים באמת באמת צריך לעמוד לדין של מעלה!
במשך כל השנה מספרים לנו אנשי רוח שכסף צריך להתבזבז על חוויות ולא על מוצרי צריכה. אנחנו מהנהנים ומנסים לחתוך קצת בהוצאות ובתשוקה הזו שלנו לקנות המון דברים חדשים, אבל אז מגיע החג הזה ואנחנו לא יכולים לעצור את עצמנו. לעזאזל, אם החג הזה לא יסתיים בקרוב, אני אאלץ להתחיל לסחור באיברי!
זו גם הסיבה לכך שפסח הוא כמו התחלה, אנחנו מביאים את עצמנו למצב קיצון: מנקים בלי הכרה, טורחים במטבח בלי מידה, חיים באינטנסיביות משפחתית צפופה במשך שבועיים ובעצם ככה, בטירוף הזה, מאפסים לעצמנו את המערכות. אנחנו אולי מסיימים את החג מותשים, אבל במובן מסוים גם נקיים מחמץ.
אז נשקיע במתנות, כי מכל הטקסים זה הכיפי מכולם; נאכל יותר מדי אוכל, כי חבל לזרוק; נבלה באירועים המוניים, כי רעש של אהובים הוא זכות גדולה; נחדש את עצמנו במשהו קטן, גם בפרח רענן בגינה, כדי להרגיש חגיגיים ונפתח שוב את השנה. אפשר להתחיל מחדש.
בהנחה שהצלחתם לצאת מהסופר, כמובן.