מזג האוויר המשוגע מבשר על בואם של ויכוחי החגים

רעם החריד אותו משנתו דווקא כשהצליח להתחייב לה, אפילו ליהנות ממנה, ליהנות עד כדי כך שסבר לרגע ששבת היום, אבל רעם שני שנשמע כאילו התפוצץ בגינה גנז את האשליה הזאת כמפקד שמורה להתנתק מניחוח אבקת הכביסה הביתית של מדי הא' ולשלוף את הב' מתחתית הצ'ימידן. מצחיק, הוא חושב לעצמו, 30 שנה חלפו מאז הטירונות שלו, ועדיין היא חיה בעולם הדימויים שלו, הגם שזה כמה שנים לא קוראים לו אפילו למילואים.

הוא מתיישב על שולי המיטה, מנסה להחליט אם קר או חם: בטי–שירט לבדה קר, עם הסוודר חם, ובעודו מתמודד עם ההחלטה הלא ממש גורלית, הוא נזכר איך היה מזדקף בשק השינה והיריעה של אוהל הסיירים, רטובה מטל, הייתה נדבקת ללחיו ומרסקת כל שריד של נמנום בעוד הוא נאבק בנשק הקר כקרח שנצמד לירכו ובחוץ כבר מקריא החניך התורן את השניות עד לריצת הבוקר. מצחיק איך כמה חודשים מלפני שלושה עשורים נצרבו בו לכל החיים. אולי זה הגיוס המתקרב של בנו, אולי העונה הזו בשנה. “30 שנה, לך תזכור", כמו שאמר פעם ויקטור חסון.

“שוב לא שקט, שוב מתוח ובועט", הוא מזמזם לעצמו, אבל כשהוא מגיע לפזמון עם “אמא מבשלת בשבילך" הוא מחייך: כבר שנים שהוא מבשל בעצמו, לפעמים אפילו בשבילה. כשהוא מזדקף סוף־סוף, כואב לו בגב התחתון. מתי הפך הגוף מנכס לנטל? הוא תוהה ומחליט מיד שלא להתמכר למחשבות האלה שאין רעות מהן בפתחו של שבוע עבודה חדש ועמוס שמצפה לו מעבר לדלת, מעבר לקו הטלפון, מעבר למחשב הסגור שמכיל כבר מיילים שדחוף לענות להם, מעבר לשיא. ועל הדימוי האחרון הוא מתרעם: השיא עוד לפניו - שהרי אם היה סבור אחרת, לא היה מצליח לשרוד אפילו את השעה הקרובה.

זיפים לבנים שהיה מעדיף לכנות “כסופים" מעטרים את פניו, והוא תוהה אם להתגלח או להמתין לפגישה המחייבת הבאה. בימים כתיקונם הוא היה מתמסר עכשיו להכנת ארוחות בוקר לילדים, אבל הגדולה כבר בדירה משלה, אחיה ישן גם הלילה אצל חברתו, ורק הקטנה בבית - וגם היא בחופשה שפירושה יקיצה מאוחרת.

לכלבה, לעומת זאת, אין חופשה ולפיכך גם לו: מלקושילירבאק (או איך שקרא לו מקודם) או לא, היא צריכה את הסיבוב שלה ממש כשם שהוא צריך את הקפה החזק מדי שלו. והם יורדים במדרגות, היא בריצה מתנשפת והוא בכפכפים, מנסה לאזן בין הרצועה שלה בידו האחת לבין שקית הזבל שבידו האחרת ומציין לעצמו שהיא נרגשת הבוקר במיוחד, כנראה בשל הגשם שרענן את כל ריחות שתן הכלבים ברחוב: כל אחד והאי־מיילים הדחופים שלו, הוא חושב כשהכלבה טומנת את חוטמה בשלולית ועוטה הבעת חשיבות כמנסה לפצח תעלומה בלשית מורכבת.

כשהילדים היו קטנים יותר, היה רוכש מצות כדי לפתוח להם בוקר ראשון של חופשה במצייה - והגן הספרדי היה קופץ לו כשראה איך הם מעדיפים אותה בסוכר במקום במלח ופלפל. עכשיו אפילו זה לא נדרש ממנו, והוא לא יודע אם לחוש הקלה או מועקה. צמרמורת מטלטלת את גבו: כנראה טעה כשסבר שחולצה בלבד תספיק. הוא לובש סוודר אפור עבה וחושב שמקסימום יסיר אותו כשיתחמם. אם יתחמם.