מאיר שלו הוא אחד הסופרים המוערכים ביותר בישראל. הוא שם קוד לאיכות ספרותית, לעומק לשוני, היסטורי ותרבותי ולשליטה מעוררת התפעלות בתנ”ך ובתורת הצמחים. בראיון שהעניקה שרת התרבות מירי רגב ל”ישראל היום” בסוף השבוע האחרון היא מחתה על מרכזיותן של הדמויות האשכנזיות והיעדרותן של אלו המזרחיות בספריו ואף כינתה אותו חצוף.
טועה שרת התרבות. סופר אינו יכול להיקרא חצוף בשל יצירתו. חלילה לו מלהעמיד את כליו האמנותיים בשירותו של הממסד. חלילה לו מלעצב את דמויותיו מתוך מחויבות לרצות קהל קוראים כלשהו, או כדי לעמוד בסטנדרט ייצוגי שווה. מעבר להיבט עקרוני זה של חופש אמנותי, טען שלו “להגנתו” כי בין דור המייסדים של נהלל כמעט שלא היו יהודים בני עדות המזרח.
זו, מן הסתם, עובדה היסטורית שאי אפשר להתכחש לה. גם אי אפשר להתכחש לעובדה שבין גיבוריו של ספרו הנודע, רב המכר “רומן רוסי”, מצויה בכל זאת דמות מזרחית אחת, מרדכי בוסקילה, מנהל בית הקברות, שהגיע מהמעברה של מגדל העמק. כל זאת טוב ויפה, אך אם נהיה כנים, אינו פוטר לחלוטין את הסופר המהולל מביקורת.
יש מידה של היתממות בביטולו המוחלט של שלו את דבריה של שרת התרבות. יצירתו הספרותית חרגה מזמן מערכה האמנותי והפכה לבעלת תפקיד חינוכי מכונן. המעשה הספרותי שלו הוא עבודת נמלים מדוקדקת, שכוחה אינו רק בפן האמנותי, אלא בתפקיד המרכזי שהיה לה בעיצובו של האתוס הציוני. אותו אתוס המונצח בספרי הלימוד שלנו ונסמך על חוויותיהם הבלעדיות של יהודי מזרח אירופה. דמויותיו מעוצבות פעמים רבות באופן מיתי, מה שמאפשר להן להיות מובלות היישר למשמורת בהיכל התהילה של התרבות הישראלית.
שרת התרבות מתפרצת לדלת פתוחה
כמי שמקדים תחקירים לכתיבתו וכהומניסט היה אפשר לצפות משלו לצאת מדי פעם מאזור הנוחות האשכנזי שלו, לראות ולתת ביטוי גם למה שמתרחש בחצר האחורית של עמק יזרעאל. הזעם המופנה אליו, כמו גם אל סופרים כדויד גרוסמן ועמוס עוז, נוגע לכך שבדרך כלל קל להם יותר לעשות זאת לטובת האחר הפלסטיני, אך לא זה המזרחי.
הרצון לניגוחו של שלו כסמל קנוני לבן הוא אפוא מובן ואף מרתק מבחינה סוציולוגית. אלא ששרת התרבות מתפרצת לדלת פתוחה. “רומן רוסי” פורסם לפני כ־30 שנה. ספק אם היום היה זוכה לאותה תהודה. החברה הישראלית עברה מאז שינויים רבים, ואל מרכז בימתה קודמו אתוסים אלטרנטיביים.
סופרות וסופרים כדוגמת רונית מטלון, שמעון אדף, איריס אליה כהן, דורית רביניאן, סמי ברדוגו וחביבה פדיה הם כולם אנשי רוח מזרחים בעלי תשתית אינטלקטואלית גאה וכישרון רב. הם כבר מזמן אינם צריכים ששלו יעשה טובה ויכתוב על חייהם. הם עושים זאת בעצמם ובעושר לשוני רב. בשירו “במדינת אשכנז” המשורר רועי חסן כבר שרף את ספריו של זך. הוא לא היה זקוק למצית ממירי רגב.