"הייתה לנו ציפייה שבג"ץ יבחן בכל זאת את השאלה אם הכסף משמש לייעודו", אמרה עו"ד שרון מדל־ארצי ממשרד GKH, שייצג את מרכז השלטון המקומי בעתירה. "במשך כל עשר שנות פעולתה לא הצליחה הקרן להקים אפילו מפעל מחזור אחד לפסולת ולא הפחיתה את כמות האשפה הבלתי ממוחזרת. ברור כבר היום שהיעד שקבעה הממשלה, הפחתה של 50% בכמות האשפה הבלתי ממוחזרת, לא יושג".
סיפורה העגום של הקרן לניקיון, השואבת מדי שנה בשנתה מאות מיליוני שקלים מהציבור ומנפחת ב־3% את חשבון הארנונה שלנו, מוכר היטב לשוחרי איכות הסביבה: מרבית האשפה שאנחנו מייצרים נקבר ב"מטמנות" הפזורות ברחבי המדינה. זה הפתרון הנוח והזול ביותר להיפטר מהאשפה, אבל יש לו מחיר כבד, שאינו נראה לעין. זהו המחיר שהכלכלנים מכנים "עלויות חיצוניות": הקרקע שבה נטמנת האשפה מזדהמת בחומרים רבים שאינם מתכלים עם הזמן, חלק מהרעלים נשטפים ומגיעים למי תהום ולמקורות מים. גם מערכת התובלה של האשפה לדרום הארץ גובה מחיר בזיהום ופגיעה סביבתית.
הרשויות המקומיות, האחראיות לפינוי האשפה, יכולות למנוע חלק ניכר מהפגיעה הזאת באמצעות השקעה במערכות למחזור אשפה או השמדתה בדרכים ידידותיות יותר לסביבה. אבל הפתרונות האלה יקרים ומורכבים מסתם קבורת אשפה. הממשלה החליטה לעודד אותם לחפש אחר פתרונות מזהמים פחות בדרך המקובלת: מס כבד על הטמנת אשפה. היטלים למימון עלויות חיצוניות הם אמצעי לחץ מקובל לשינוי התנהגות הציבור, והמדינה משתמשת בהם כדי להפחית את מספר המעשנים או להקטין את השימוש בדלק מזהם.
בניגוד לרוב המקרים, שבהם דמי ההיטל נכנסים לקופת המדינה ומשמשים מסים לכל דבר, החליטה המדינה, בעקבות לחץ פוליטי, להפקיד את כל כספי היטל ההטמנה בקרן מיוחדת בשם "הקרן לשמירת הניקיון".
"הכספים שיתקבלו בקרן לשמירת הניקיון יתנהלו בחשבון נפרד וישמשו לפיתוח, להקמה ולייעול של אמצעים חלופיים להטמנת פסולת שפגיעתם בסביבה פחותה מזו של ההטמנה (אמצעים חלופיים) ולעידוד השימוש בהם", נאמר בחוק, "בדרך זו, הכספים שיתקבלו מהיטל ההטמנה יוחזרו לרשויות המקומיות לצורך הקמת תשתיות למחזור ולהשבה".
לכאורה פתרון מחזורי נפלא לבעיית ההטמנה ולשימוש בכספי ההיטל. למעשה, בעיה לא פשוטה. הניסיון להטיל על המשרד להגנת הסביבה ייזום פרויקטים למחזור אשפה, משול להחלטה להטיל על משרד הדתות תכנון מתקפה צבאית על איראן. עיקר עיסוקו של המשרד הוא פיקוח והסדרה של מפעלים ושל גורמים המזהמים את הים, את האוויר ואת היבשה. הוא אינו בנוי לביצוע פרויקטים. למשרד להגנת הסביבה אין הידע הנדרש, לא היכולות ולא האנשים המסוגלים לטפל בהשקעות בהיקף כזה. מדי שנה בשנתה זורמים לקרן 700 מיליון שקל הנגבים מהציבור כ"היטל הטמנה", ולמשרד להגנת הסביבה אין מושג ירוק או אחר מה לעשות במיליארדי השקלים הנצברים בקרן. לפי הדוח האחרון שפורסם, נכון ל־2015 נצברו בקרן כ־2.1 מיליארד שקל.
גם במשרד להגנת הסביבה ובאוצר התחילו להבין שמדובר בקרן שלעולם לא תמלא את תפקידה, והחלו העניק לחוק פרשנויות נרחבות עד כדי גיחוך: האוצר החל לשאוב מהקרן מאות מיליוני שקלים כ"הלוואות" בתנאים לא ברורים לכיסוי הוצאות שהקרן לא נועדה לממן.
פרוטוקולים של הנהלת הקרן מעוררים חשד שמטרות הקרן והחוק נשכחו גם מלבם של המנהלים. בין היתר מוזרמים מיליוני שקלים כסיוע למפעל ההתנחלויות: ב־9 בפברואר השנה הוחלט להקצות 10 מיליון שקל לסיוע למערכי פינוי האשפה בקריית ארבע ובמועצה האזורית שומרון, וכן 3.5 מיליון שקל להצבת מצלמות למניעת הברחות במעברים בין שטחי הרשות הפלסטינית לישראל. 30 מיליון שקל יוקצו ל"תוכניות חינוכיות" בתחומי הסביבה, 70 מיליון שקל (בתוספת ל־150 מיליון שקל שניתנו בעבר) לפרויקט טיהור אזורי תעשייה מאסבסט.
סעיף מיוחד בחוק מתיר למשרד לנצל 35% מיתרת ההכנסות הבלתי מנוצלות של הקרן לצרכים אחרים. אבל מכיוון שלמשרד אין כמעט פרויקטים מהסוג שהקרן נועדה לממן, הוא עושה בכסף ככל העולה על רוחו - ובעיקר על רוחו של השר התורן, במקרה זה, זאב אלקין.
הכשל הארגוני היה הסיבה לעתירת הרשויות המקומיות לבג"ץ להפסיק את גביית ההיטל הבלתי יעיל ולהחזיר לתושבים את הכסף. בעקבות החלטת בג"ץ תמשיך המדינה לעשות ככל העולה על רוחה בכספי הקרן לשמירת הניקיון, כולל צרכים רחוקים מאוד מתחום הניקיון והגנת הסביבה.
התרעות פיקוד העורף