השבוע החלה כהונתו של דונלד טראמפ כנשיא ארה"ב. אחרי חודשים שבהם המשיך לנהל את הקמפיין כאילו הבחירות עוד לא הסתיימו, ממשל טראמפ נראה כמי שהתחיל סוף־סוף למשול. עדיין יש בו חריקות, אבל לראשונה יש סימנים לעבודת מטה, לגיבוש מדיניות מסודרת ולחזרתה של ארה"ב כשחקנית בינלאומית משפיעה. ולא, הם לא מובילים את העולם למלחמה.



טראמפ מתחיל להיפטר מהמינויים ההזויים שלו אחרי הבחירות: מייק פלין הודח, סטיב באנון הורחק, וגם מייסדם של "מרכזי השואה", הדובר שון ספייסר, קיבל השבוע שיעור חשוב. השלישייה - מזכיר המדינה רקס טילרסון, היועץ לביטחון לאומי הרברט מקמאסטר ושר ההגנה ג'יימס מאטיס - רפובליקנים קשוחים ורציניים, לקחו את ההובלה ומייצרים עבור טראמפ מדיניות חוץ שמחזירה את ארה"ב למקומה הראוי בזירה העולמית. ססמת הבחירות "אמריקה לפני הכל" ננטשה ובמקומה יש עיסוק רב ומוצדק במדיניות חוץ.



עם כל הכבוד לאיוונקה ולעוגת השוקולד שנגס בה טרם הורה על התקיפה, נראה שההחלטה הנכונה והמוצלחת שלו להגיב נגד סוריה הייתה תוצר של בחירה מושכלת בין אפשרויות. במהלך אחד הצליח טראמפ להחזיר לארה"ב את מעמדה הבינלאומי וקנה לו תמיכה רחבה, הן בציבור האמריקאי והן בדעת הקהל העולמית.



בישראל משוכנעים שרוסיה נתנה לאסד אור ירוק לתקיפה הכימית בעיירה חאן שייחון. גם בבית הלבן טוענים כך, אף שמאטיס והפנטגון נשמעים פחות חד־משמעיים. מה שברור הוא שהתקיפה הזאת הייתה ביטוי לזחיחות של אסד, שמרגיש שהוא על הסוס. ספק גדול אם מעכשיו הוא ופטרוניו הרוסים יעזו להוציא שוב גז סארין מהמחסנים.



חילופי הדברים הקשים בין מוסקבה לוושינגטון יצרו אווירה של משבר, אבל נראה שבממשל טראמפ יש שתי שכבות של מדיניות חוץ: הרמה ההצהרתית שמתבטאת בטוויטר ומעל הפודיום של ספייסר, והרמה המעשית שמנוהלת בידי אנשים כמו טילרסון. גם אצל הרוסים היה פער בין ההצהרות הקשות מהקרמלין לבין היחס הסלחני יותר שקיבל טראמפ בתקשורת הרוסית, שכולה כידוע נשלטת בידי פוטין.



טילרסון, איש עסקים קר כקרח, שניהל בעבר חברה שהמחזור הכספי שלה גדול מהתוצר הלאומי של ישראל, נשלח למוסקבה, ובניגוד להצהרות הרוסיות שהוא אינו רצוי, זכה לפגישה של שעתיים עם פוטין, שגם באופן חריג התחילה בזמן. בתום הפגישה הזאת הוחזר על כנו מנגנון התיאום האווירי בין המדינות. זה לא משבר אמיתי.



התקיפה בסוריה הייתה הזדמנות עבור טראמפ לפזר במעט את עננת החשד שהוא מופעל/נסחט על ידי הרוסים, וגם הרוסים נרתמו למאמץ לטהר אותו. תיאוריות הקונספירציה שמלבלבות ברשת לקחו את זה רחוק מדי: כאילו כל התקיפה הכימית והתגובה האמריקאית בוימו במוסקבה, והרוסים בחרו לא ליירט את טילי הטומהוק האמריקאים.



האמת היא שמערכות ההגנה האווירית הרוסיות שפרוסות בסוריה לא ערוכות ליירוט טילי שיוט. אין להן מכ"מים שמוצבים בגובה ומאפשרים איתור ומעקב אחרי טילי שיוט, והיכולות שלהן בתחום הזה מוגבלות. אבל העננה של החשד על קשר טראמפ־רוסיה לא הוסרה כליל. כשקוראים בעיון את חילופי הדברים בין הבית הלבן לקרמלין, יש עדיין תחושה שיש בהם רובד סמוי מהעין. עם מעצר ההאקר בספרד והתקדמות החקירה על קשרי טראמפ־רוסיה, העננה הזאת אפילו מתקדרת.



הדבר המפחיד ביותר עבור פוטין הוא נשיא אמריקאי שיעשה לו את מה שהוא עשה לארה"ב: יסכן את יציבותו בחשיפת השחיתויות שלו ובהיקף ההון שצבר. לכן לפוטין חשוב שטראמפ יישאר בתפקיד. זו תעודת ביטוח עבורו. הוא יכה בו בהצהרות קשות כדי להרחיק כל קשר איתו, אבל גם ייתן לו ניצחונות מדיניים, כדי להבטיח את שרידותו. על הרקע הזה גוברת חשיבותה של השלישייה, איש העסקים ושני הגנרלים, שיאפשרו לארה"ב לנהל מדיניות עצמאית, עד כמה שניתן מול מוסקבה.



טילרסון בא למוסקבה לברר את המרחב הפוטנציאלי להסכמות עתידיות, לא כדי לנסח חוזה נישואים או ברית אמיצה. במרחב הזה יש לארה"ב גמישות לוותר בנושא אוקראינה וקרים, שלא ממש מעניינים אותה. אבל השאיפה הרוסית שטראמפ יפורר את נאט"ו, התבדתה.בניגוד לכל הצהרות הבחירות שלו, טראמפ התייצב השבוע בכל הכוח מאחורי הברית הצפון־אטלנטית.




ממשבר להזדמנות



כמו שהדברים נראים, הציפיות שמהפסגה הראשונה בין טראמפ לפוטין תצא מגה־עסקה עולמית מוקדמות מדי. יהיו שם הרבה אי־הסכמות ואולי ייווצרו שם כמה הבנות, כולל בנושא הסורי. רוסיה לא באמת מחויבת לאסד. חשוב לה שסוריה תישאר מדינת חסות שלה, אבל אסד האיש לא באמת חשוב. אם תזהה גמישות אמריקאית בעניינים שיותר קרובים אליה, היא לא תהסס להקריב אותו.



לנו חשוב בעיקר שהנוכחות האיראנית תורחק מסוריה בכל הסדרה עתידית. זה לא בשמיים. רוסיה תשאף לייצב את החלק המערבי של מה שהייתה פעם סוריה, והיא מודעת לכך שיש בו רוב סוני. לכן ספק אם היא תתעקש על דומיננטיות שיעית באזור.



ישראל מצדה השכילה ליצור קשרים מצוינים עם הרצועה הסונית של המורדים לאורך הגבול בגולן. הלוואי ואפשר היה לפרט יותר על שיתוף הפעולה המדהים הזה, אבל נאמר שנוצרו שם קשרים שעולים על כל דמיון. ראוי שאת התבונה שהפגינה ישראל ביצירת יחסים עם ארגונים עוינים לכאורה בגולן היא תעתיק גם לגבול הדרומי. דווקא אל מול התחדדות האיום של דאע"ש מדרום נכון שנייסד קשרים דומים עם השבטים הבדואיים של סיני.



ההתרעה שקיבלנו על סיני לפני החג התבררה כאחת המדויקות. דאע"ש סיני הוציא לפועל שני פיגועים קטלניים במצרים וירי רקטה לעבר ישראל. נקווה שבזה זה יסתיים. הנחיית המפקדה של דאע"ש לכל הסניפים שלו, להגביר פיגועים בחג הפסחא והפסח, יצאה אל הפועל כבר ברוסיה, במצרים, בשוודיה ובגרמניה. זה אות למה שיקרה לאחר התבוסה של "המדינה האסלאמית" בסוריה ובעיראק: התשתית הפיזית שלהם תושמד, אבל הרעיון וההשראה יישארו.



ועם זאת, סוריה היא רק סעיף בדיון שיהיה בין טראמפ לפוטין. חשוב לטראמפ להשיג התקדמות במזרח התיכון, גם בסוריה וגם בנושא הפלסטיני. אבל מה שהכי מטריד אותו כרגע זו קוריאה הצפונית, ושם הוא מפגין ריאל פוליטיק מרשים. אחרי קמפיין בחירות שהגדיר את סין כאיום המרכזי על ארה"ב, הבין טראמפ שהם שותף הכרחי לריסון קוריאה הצפונית. שלושה ימים אחרי פגישתו המוצלחת עם הנשיא הסיני שי ג'ינפינג כבר התקשר אליו הסיני לעדכן שהוא מטפל בנושא.



כדי לחדד את הסיכונים, טראמפ הטיל לתוך המשוואה גם את הצי האמריקאי עם נושאת המטוסים "קארל ווילסון" שנשלחה לאזור קוריאה. קים ג'ונג און הגיב בהכנות לניסוי גרעיני נוסף. הסינים נדחקו עכשיו לפינה שבה יצטרכו להוכיח אם הם מעצמה עולמית אחראית, שיכולה לפרוק מתחים, או שהם ממשיכים במדיניות של בידוד ואי־התערבות במשברים גלובאליים. אם ייכשלו הסינים מול קוריאה הצפונית, ירגיש טראמפ חופשי להתחיל להעניק לרודן את הטיפול המגיע לו.



עדיין קשה לדעת אם ישרוד טראמפ את הקשיים מבית. הוא עדיין נתון בעיצומו של משבר מול רוב סוכנויות המודיעין שלו. משבר שיש לו פוטנציאל הרסני עבורו. אבל הוא מסמן גם הזדמנות לסדר עולמי ואזורי חדש, שיוכלו להחזיר את השותפה האסטרטגית שלנו למעמדה וגם להסדיר את יחסי הכוחות בין הסונים לשיעים באזור. חשוב שנהיה גם אנחנו שותפים בעיצוב הסדר החדש הזה.