אז מה יש לנו השנה, ביום העצמאות ה־69 של מדינת ישראל, כשירושלים על ראש שמחתנו? נתחיל. כדורגלן עבר (“שמו הפך למטבע לשון”, מוסרים מהוועדה. רוצים לומר: “כל תפוח מלמיליאן”), רופא ערבי, סופר ואיש רוח, מסעדן, חוקר שעשה אקזיט, חניכה עיוורת, זמר ושחקן, תלמידת חכמים, נדבן, מייסדת ארגון המסייע לילדים חולי סרטן ולוחמים ונציגים מהתפוצות. קצת זוהר, קצת נוסטלגיה, קצת לחלולית, אינטלקט, הירואיקה והנה - המילקשייק מוכן.
בירושלים שלי יש יותר מערבי ייצוגי אחד. יש בה, בירושלים שלי, את הסוחרים הגיבורים של רחוב יפו, שעברו שתי אינתיפאדות וגלי פיגועים, ובין לבין חטפו גם עבודות של הרכבת הקלה, שהפכו את חייהם לבלתי אפשריים ויצרו שכבת עוני חדשה. בירושלים שלי יש אנשים כמו רוני, שמארגן ליל סדר לאלפי העניים – החדשים והוותיקים שמגיעים אליו - כי אין שום דרך אחרת שהם יחגגו את הסדר, על כך יעיד האשכול הסוציואקונומי הנמוך של הבירה. בירושלים שלי יש המון אנשים שהולכים בצד הדרך ועושים המוני חסדים בשקט, בלי הנפקות מתוקשרות.
רוצים “פסיפס ירושלמי”? הנה, קיבלתם חלק קטן. תסתכלו לו בעיניים והיזהרו מהלהבה של המשואה, שלא תחרוך את הקרנית. סליחה, באמת שרציתי להיות חגיגית. “לכל אחד יש עיר ושמה ירושלים, שהוא אולם לה חלומות”, אבל המציאות, אתם יודעים, נוטה להפריע.
התרעות פיקוד העורף