אז מה יש לנו השנה, ביום העצמאות ה־69 של מדינת ישראל, כשירושלים על ראש שמחתנו? נתחיל. כדורגלן עבר (“שמו הפך למטבע לשון”, מוסרים מהוועדה. רוצים לומר: “כל תפוח מלמיליאן”), רופא ערבי, סופר ואיש רוח, מסעדן, חוקר שעשה אקזיט, חניכה עיוורת, זמר ושחקן, תלמידת חכמים, נדבן, מייסדת ארגון המסייע לילדים חולי סרטן ולוחמים ונציגים מהתפוצות. קצת זוהר, קצת נוסטלגיה, קצת לחלולית, אינטלקט, הירואיקה והנה - המילקשייק מוכן.
אני מודה, עד ליום הולדתה ה־67 של המדינה, כלומר עד לרגע שבו רמי לוי הדליק משואה, אי אפשר היה לגעת לי ברגע הזה, של הדלקת המשואות. “פורץ דרך”, קראו לו. הייתי אומרת שאין לי דבר נגד רמי לוי, אבל היי, האיש מכר עוף בשקל, עשה סיבוב על כל מהדורות החדשות בלי להוציא אגורה שחוקה על קמפיין. וזה עוד לפני הפרשיות המעניינות באמת.
נחזור לרשימה. קשה להתעלם מהעובדה שהיא מונה ארבע נשים מתוך 14, משמע, הרבה מתחת לחלקן היחסי באוכלוסייה. כל אחת ואחד ממדליקות וממדליקי המשואות “יספרו את סיפורה של ירושלים מהזווית האישית והמיוחדת”, מבטיחים לנו. “לכל אחד יש עיר ושמה ירושלים”, כתב נתן יונתן, אז הרשו לי לספר לכם על ירושלים שלי: ירושלים שלי היא ירושלים של מי שחיים בה, לא מי שהם סמל לירושלים אף שעזבו אותה מזמן ועורגים אליה מרחוק. בירושלים שלי, ירושלמית דור שלישי שמגדלת בעיר דור רביעי, יש הרבה מאוד נשים גיבורות שנאבקות כדי לגדל בה את ילדיהן ולקיים חיים שפויים. בירושלים שלי יש הרבה מאוד אבות שנוסעים שלוש שעות הלוך ושלוש שעות חזור מקומות העבודה שלהם ובחזרה, כי בתוך העיר אין.
בירושלים שלי יש יותר מערבי ייצוגי אחד. יש בה, בירושלים שלי, את הסוחרים הגיבורים של רחוב יפו, שעברו שתי אינתיפאדות וגלי פיגועים, ובין לבין חטפו גם עבודות של הרכבת הקלה, שהפכו את חייהם לבלתי אפשריים ויצרו שכבת עוני חדשה. בירושלים שלי יש אנשים כמו רוני, שמארגן ליל סדר לאלפי העניים – החדשים והוותיקים שמגיעים אליו - כי אין שום דרך אחרת שהם יחגגו את הסדר, על כך יעיד האשכול הסוציואקונומי הנמוך של הבירה. בירושלים שלי יש המון אנשים שהולכים בצד הדרך ועושים המוני חסדים בשקט, בלי הנפקות מתוקשרות.
רוצים “פסיפס ירושלמי”? הנה, קיבלתם חלק קטן. תסתכלו לו בעיניים והיזהרו מהלהבה של המשואה, שלא תחרוך את הקרנית. סליחה, באמת שרציתי להיות חגיגית. “לכל אחד יש עיר ושמה ירושלים, שהוא אולם לה חלומות”, אבל המציאות, אתם יודעים, נוטה להפריע.