לפני יותר משני עשורים במהלך לימודי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב חוויתי דברים די מוזרים. הגדרה מדויקת יותר תהיה: "דברים פסיכיים לחלוטין". מורה אחד, לדוגמה, הרקיד אותנו בתוך מעגל במשך שנה שלמה. פעמיים בשבוע. מדי שבוע. זו הייתה הטכניקה שלו. בלי לשיר. בלי לדבר. פשוט זזים. מרצה אחר התמקד באימון העיניים שלנו. שיעורים על שיעורים הקדשנו לשליטה באישונים. כמעט שפיתחתי פזילה. פרופסור נוסף אילף אותנו לשחק כמו בתיאטרון יפני. צעקנו ויללנו בקולות גבוהים ונמוכים תוך שילוב הבעות מאיימות. בסיומן של ארבע שנים בקושי ידעתי לשחק והפכתי למטורלל. 


במסגרת המסע הייחודי הזה פגשתי גם מורים טובים. ביניהם היה חנן שניר. שניר נחשב לאחד מאנשי התיאטרון המוערכים בישראל. הוא במאי בעל רזומה מרשים, בוגר האקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה בלונדון, מטפל מוסמך בפסיכודרמה וזוכה פרס מפעל חיים בטקס פרסי תיאטרון. בשיעוריו עסקנו לא מעט בצ'כוב וניסינו להבין את הטקסטים שלו ולהמחיזם. לא בטוח שעשיתי עבודה טובה כשחקן. הייתי אקטור די מחורבן, אבל אינטלקטואלית הועשרתי ולמדתי לאהוב את עבודתו. לאחרונה שמו של צ'כוב הוזכר רבות אחרי המקלחת הצוננת שיצירותיו חטפו משרת התרבות מירי רגב.



החודש המחזה "שלוש אחיות" של צ'כוב, בהפקה משותפת של הקאמרי והבימה, שב לתיאטרון הרפרטוארי. שניר ביים. בתפקידים הראשיים: ליא קניג, גילה אלמגור ויבגניה דודינה. לצדן, בין השאר: רמי ברוך, אלי גורנשטיין ושלמה וישינסקי. למעשה כל שמנת עולם התיאטרון התקבצה יחד לאירוע הזה. העלילה עוסקת בחייהן של שלוש אחיות, ברוסיה של טרום המהפכה, שגרות בפריפריה מרוחקת וחולמות לעבור למוסקבה, שם הן מקוות ליהנות מחיים מלאים וראויים. בפועל הן נותרות תקועות, ומצבן מורע עד כדי ייאוש. בעדינות נאמר שהיצירה לא מומלצת לסובלים מדיכאון ומנטיות אובדניות.



בגרסה העדכנית של שניר האחיות מבוגרות בעשרות שנים מבזו של צ'כוב. אם במקורית הכל מסתיים כשלנשים יש עדיין סיכוי לעתיד משמח, הרי שבנוכחית זקנתן חותמת את גורלן. לכבוד ההשקה אני מבקש להבין בסיועו של שניר, שזו הפעם השלישית שהוא מביים מחזה של צ'כוב בישראל, את קסמו של היוצר. אה, וכמעט ששכחתי, ההצגה אדירה.

המערכה הראשונה מצחיקה ומושחזת אבל אט־אט החינגה הפרועה הופכת לטרגדיה שמותירה את הצופה, לפחות אותי, אכול ריקנות וצער. "נסכם את מחזות צ'כוב במילה אחת: 'החמצה'", מבהיר לי שניר. "ה'כמעט' הזה. בחיים אף אחד מאיתנו לא משיג את כל מה שהוא רוצה. תמיד ישנה החמצה. 'למה לא עשיתי את זה?', 'למה לא היגרתי?', 'למה לא נקשרתי עם אותה בחורה אז כשהיה אפשר?'. כולנו בחיינו איחרנו רכבת: קריירה, אהבה, חברות".

חנן ואני יושבים בקפה סולידי בתוך בניין הבימה המשופץ. הוא כבר עבר את ה־70 אבל נראה צעיר בשני עשורים מגילו. הקול שלו שקט. מהפנט. אז, באוניברסיטה, ידע בשלוותו המאופקת להלהיט אותנו ולגעת בנימי הנפש החבויים של תלמידיו. הערצנו אותו. "כשיש החמצה משלמים מחיר", הוא ממשיך. "בכל תחום. פוליטי, אישי וחברתי. לפני 'שלוש אחיות' עשיתי את 'אישה בורחת מבשורה' של דויד גרוסמן בהבימה. ממש בסיומה של מלחמת לבנון השנייה נפל אורי, בנו של גרוסמן. כבר הייתה הפסקת אש, וביום האחרון, כדי לצבור עוד כמה הישגים מדיניים, הייתה כניסה ללבנון. טנק נפגע. נכנסו לחלץ את הטנק ואז אורי נהרג. מהבחינה הזו המלחמה הסתיימה יום אחד מאוחר מדי. זה מעסיק אותי. מה היה קורה אילו.

"נניח לרגע לשכול הקשה הזה בצד ונתייחס לשאלה שהעלית. לחיות עם מחשבת ה'אילו' זה קשה". אני מכיר היטב את ההתבוססות בתחושות ההחמצה ומהרהר בה רבות. אולי זה אפילו גנטי. שנים שאמי מספרת לי על הפספוסים של חייה. באופן מקרי במהלך החג עברתי עם אחותי על אלבומים ישנים שבהם תמונות של אמא מלפני יותר מ־40 שנה.



גם היום היא אישה יפה מאוד, אבל אז נראתה כמו כוכבת. זוהרת. עוצרת נשימה. בכל פעם שהבטתי בפניה המונצחים חשבתי על עשרות הנתיבים שהוחמצו. הווה אחר שמעולם לא התממש". חנן, תחילת המחזה מבדרת מאוד, אבל ככל שמתקדמים ההחמצה מתבהרת. זה הופך לקשה, מייאש."צ'כוב לימד אותנו איך לעטוף צער, כאב ותחושת החמצה במעטפת קומית. אם אדם מסוגל להסתכל על הכאב והטראומה שלו ולצחוק על עצמו, זה שלב ריפוי יוצא מגדר הרגיל".

עניין אחר. הטקסטים של צ'כוב בעברית הפכו לשם נרדף לדבר משמים, מרתיע."הבעיה שבעבר תרגמו את המחזות שלו לעברית משוררים שביקשו להעניק לטקסט הוד והדר קלאסי. זו הסיבה שזה שנים נתפס כמשעמם. במקור צ'כוב כתב בשפה מדוברת. לא בשפה גבוהה. לטובת ההצגה הנוכחית ניסיתי לתרגם את הטקסט לשפה מדוברת".


ומה בנוגע להתבטאויות של השרה בעניין צ'כוב? זה משהו שהתגנב במהלך העבודה?
"צ'כוב שימש ככלי ניגוח וזה עשה נזק. אם היא הייתה חושבת על זה פעמיים, היא לא הייתה אומרת את זה". חנן, כמו קולגות בכירות נוספות מעולם התיאטרון, מתייחס לנושא הזה אחרת מרגב. השרה ראתה באזכור צ'כוב כלי אפקטיבי במישור הפוליטי–תקשורתי, בלי קשר לתכניו. לכן המכה שספגו אנשי התיאטרון הייתה כל כך קשה. הם אומנם ניסו להגיב ולהתמודד מולה בדרכם, אבל בפועל הופיעו למשחק הגמר, מתוך הבנה שגויה של כל המצב, במגרש אחר שלא היה רלוונטי.

כשסיימנו את השיחה, הריק המכאיב שליווה אותי מאז שצפיתי בהצגה של צ'כוב ושניר לא הרפה. המשיך להציק. בדרך הביתה צחקתי קצת על עצמי ועל הרצינות התהומית שבה אני תופס את חיי. מתברר שלמרות כל החבטות שספג המחזאי הוותיק, הוא עדיין עושה את העבודה כמו שצריך.