מכתב שרון הוא המכתב שנתניהו עצמו דרש, וגם קיבל, מראש הממשלה אריאל שרון, כשהסכים ליטול על עצמו את תפקיד שר האוצר. במכתב, אישר שרון בחתימת ידו כי נתניהו יהיה "ראש הממשלה לכלכלה" וכי הוא, שרון, לא יתערב בפעולותיו בנושאים הכלכליים וברפורמות או המהלכים שיבצע בתחום הכלכלי. שרון העביר את המכתב ללא התנגדות. הוא גם קיים את מה שהבטיח. נתניהו היה שר אוצר עצמאי, כוחני, ובסדרה של פעולות חדות ואכזריות הציל את המשק הישראלי מקריסה.
עכשיו, גם כחלון רצה מכתב כזה. נתניהו הבין שאין ברירה, והסכים. הוא קיווה שעד שהעסק יושלם ויגיע מעמד החתימה על ההסכם הקואליציוני, כחלון ישכח מכל הסיפור. במעמד החתימה לא הוזכר המכתב. "רגע", אמר אחד ממקורבי כחלון, "איפה מכתב שרון?". נתניהו החוויר פעם נוספת. הוא הביט בעו"ד דוד שמרון, שהביט בו בחזרה. הדפיסו את המכתב, באותו נוסח שכתב בזמנו שרון, ביבי חתם וכחלון מונה לשר האוצר.
כחלון כבר חתם השבוע על צו ביטול המכסים ומסי הקניה על מכשירי הסלולר. רוב התוכנית מורכבת מצעדים ששר האוצר יכול לבצע בכוחות עצמו. הקואליציה יכולה לתקוע את כחלון רק בנושא הצהרונים. עכשיו, בואו נראה את נתניהו עוצר את זה ומונע ממאות אלפי משפחות בישראל הטבה שלה הן זקוקות כאוויר לנשימה. בואו נראה את נתניהו הולך לבחירות על הצהרונים. נתניהו מצא את עצמו בקוראלס. לחשוב שרק לפני כמה שבועות הוא עוד העמיד בפניו של כחלון אולטימטום, להתיישר בענייני התאגיד או ללכת לבחירות.
מי שניסה עוד להרים את נס המרד היה יעקב ליצמן, שרצה לנצל את ההזדמנות ולאלץ את כחלון להעלות גם את קצבאות הסיעוד לקשישים על הדרך. ליצמן רצה להחתים את ראשי מפלגות הקואליציה על מכתב אולטימטום בנושא, אבל אביגדור ליברמן סירב לחתום וטרפד את המהלך. מתברר שלא רק בוז'י וניסנקורן היו מתואמים עם כחלון מראש. גם ליברמן היה. מתברר שחוץ מביבי, כמעט כולם היו בסוד העניינים ושיתפו פעולה בחדווה עם ה"כיפה אדומה" שארגן שר האוצר לראש הממשלה שלו. כולם נהנו ממה שעבר על ביבי ביום שלישי, בפתיחתו של השבוע הקצר הזה, חוץ מביבי עצמו. הוא עוד לא ידע שהרע מכל עוד לפניו.
נתניהו, שאיבד את היכולת לספוג ביקורת, הקדיש את הקיץ הקודם למכת מנע מתוקשרת ויצא לסבב הופעות אינסופי בפני מערכות התקשורת השונות (שאותן עוד לא הספיק להשמיד), תוך שהוא מביא ציטוטים מפרוטוקולים סודיים (לו מותר) ומפזר לא מעט ספינים שכל קשר ביניהם לבין המציאות מקרי בהחלט. אחר כך הוא בדק אפשרויות לחסום את פרסום הדוח באמצעים שונים ומשונים, אחר כך הבין שאי אפשר, אז פשוט ניהל נגדו ג'יהאד מאורגן. אם היה נלחם בחמאס כפי שנלחם בדוח, כבר לא היה איום מנהרות מעזה. חשבנו שהשיא היה באותו נייר מסמורטט שהפיץ צחי הנגבי לרגל סיום תפקידו כיו"ר ועדת החוץ והביטחון, כדי לרצות את אדונו. ואכן, זה השתלם להנגבי. הוא קיבל מאוחר יותר את התפקיד הנחשק של מ"מ שר התקשורת על תנאי לשלושה חודשים (בלי סמכויות)!
שפל המדרגה הזה, שבמסגרתו מתנפל ראש ממשלה מכהן על שופט בדימוס שתפקידו לבקר ומאשים אותו בסוג של בוגדנות, רק כי העז למצוא כשלים בהכנות ובניהולו של מבצע צבאי, עבר כאן בשקט מוחלט. בעידן הנוכחי, הכל מותר. אין קווים אדומים, אין בלמים, אין איזונים, אין דברים שאסור לעשות, או שפשוט לא עושים. נתניהו ולהקת כלבי השמירה המקיפה אותו התרגלו לחיות על החרב. הם נוהמים וחושפים שיניים מול כל מי שמעז למלמל משהו שעלול להיתפס כסוג של בדל ביקורת על הבוס. מכיוון שזה מצליח להם, הם התרגלו. אחרי שהתרגלו, התמכרו. יחד איתם התמכר נתניהו.
לו היה נתניהו פשוט מקבל את הדוח ועובר הלאה, החיזיון שראינו ביום רביעי האחרון לא היה קורה. אבל נתניהו לא נמצא בתקופה שבה הוא מקבל משהו ועובר הלאה. בעידן הנוכחי, ובעיקר מאז ניצחונו האחרון בבחירות, נתניהו מאמין שהוא מעל לכל ביקורת. הוא משוכנע שעצם מתיחת ביקורת עליו ועל מעשיו גובל בבגידה. הוא משקיע אנרגיה אינסופית במאמץ לרסק תאגיד שידור שהקים בחקיקה לפני חצי שעה, רק כי נדמה לו שיש שם איזה עורך חדשות שלא בעדו.
הרי מה שההורים השכולים מבקשים, זה ליישם את מסקנות הדוח כדי שבסיבוב הבא ייהרגו פחות חיילים. זו דרישה שאפשר היה לנטרל מלכתחילה. נתניהו, בתצורתו הקודמת, עשה קריירה שלמה על הקמת ועדות בדיקה למיניהן ואימוץ נלהב של מסקנותיהן (שאחריו לא הגיעה פעולה ממשית כלשהי). מה הבעיה? כל מה שנדרש מנתניהו זה ויתור קליל, בלתי מורגש, על הכבוד והפאסון. נתניהו 2017, לא מסוגל לויתור כזה. תשאלו את כחלון.
הוא עצמו, ראש הממשלה, התנהג במהלך הדיון למופת. הוא היה שקול, מדוד, אמפתי, אבל גם חדור להט פנימי ומשכנע. הוא נתן שואו מושלם ושיחק מצוין את תפקיד המנהיג המיוסר שצריך להכריע בין אופציות לא פשוטות. הבעיה היא, שיחד איתו נכנסו לאולם מליאת הוועדה לביקורת המדינה גם אותם כלבי שמירה שבהם הקיף את עצמו. הרוטוויילרים שאומנו לתקוף לפי פקודה, או קריצה, או רמז.
למרבה הצער, אף אחד לא חשב לעדכן אותם מראש שכללי המשחק מול הורים שכולים שונים במקצת. הורים שכולים אינם עיתונאים, שמותר לחטט להם בדפי הפייסבוק, לתייג אותם כסמולנים, לרדוף אותם ולהאשים אותם באלף ואחד אישומים משונים. הורים שכולים גם אינם פוליטיקאים, שמולם מותר ואף רצוי לחשוף שיניים, להפגין שרירים, לבטוש בבוץ ולצווח מלוא הגרון. הורים שכולים במדינת ישראל הם מיתוס מקודש שרצוי לא להיכנס איתו לקטטת שוק מול מצלמות. לא חייבים להסכים עם ההורים השכולים, מנהיג יכול להגיד להם "לא" כשאינטרס המדינה גובר, והם לא נהנים מקול עודף בבחירות. אבל צריך להתנהג מולם בכבוד. מצרך שכבר מזמן אזל ממדפינו.
נתניהו לא לגמרי דייק בדבריו באותו דיון. הוא סיפר, למשל, שההנהגה הצבאית של חמאס הגיעה לסיומו של צוק איתן "על הברכיים". מזל שהיה שם ח"כ עפר שלח, שהזכיר לו שהממשלה בראשותו אמרה "כן" ל־12 הצעות להפסקת אש במהלך המבצע, חלקן עוד לפני פעולת המנהרות. הצעות שחמאס דחה וישראל קיבלה. נתניהו, מר ביטחון, האיש שהבטיח שאצלו חמאס לא יקבל הנחות וצה"ל יפיל אותו מהשלטון בעזה, פשוט רצה לסיים ולברוח מהר ככל האפשר, גם במחיר השארתן של עשרות מנהרות תופת מתחת ליישובי עוטף עזה. אז אם חמאס גמר על הברכיים, נתניהו התחיל על הגחון. זו האמת, חלקה נחשף בדוח המבקר על צוק איתן, והיא התפוצצה ביום רביעי לנתניהו בפרצוף.
הרגעים הכי קשים של נתניהו היו כשד"ר לאה גולדין, אמו של סגן הדר גולדין ז"ל, דיברה והביטה לו בעיניים. בכלל, משפחת גולדין היא חלון הראווה היפהפה של החברה הישראלית. לדעתי, ואולי אני טועה, יש בציונות הדתית יותר גולדינים מסמוטריצ'ים. המשפחה הזו, בניגוד למשפחת שליט, לא דורשת מהממשלה להיעתר מיד לדרישות חמאס. היא לא תומכת בשחרור רוצחים או מחבלים תמורת גופת הבן. היא בסך הכל מבקשת מדיניות מסודרת של הפעלת לחץ וגביית מחיר מחמאס על כי הוא לא מחזיר גופות של חיילים ישראלים הרוגים. אין סיבה, לדעת הגולדינים, להחזיר גופות של מחבלי חמאס. אין סיבה לסייע לחמאס בעזה. צריך לקבל החלטה ולהפגין עמוד שדרה מוצק ויכולת עמידה. נתניהו הוא מכונת הסברה, והוא יכול היה להעביר החלטה ומדיניות כזו מול טראמפ והעולם. במקום זה, הוא משחק עם משפחות גולדין ושאול על זמן.
ביום רביעי, זמנו עבר. לאה גולדין התפוצצה מולו בדם לבה. היא דקרה אותו בנקודות הפגיעות ביותר וטענה שהפך את משפחתה ואת משפחתו של אורון שאול (שאביו כבר נפטר) לאויבי העם. בימים רגילים היו כבר ביטן, זוהר וחבריהם מוכיחים באותות ובמופתים שמשפחת גולדין היא כנופיה סמולנית שגמרה אומר להפיל ראש ממשלה מכהן ולמכור את המדינה לערבים. הבעיה היא, שאת העלילה הזו אי אפשר להלביש על משפחת גולדין. במקום זה, נאלצו ביטן וזוהר לבלות את היממה האחרונה בהתנצלויות.
נתניהו עצמו ישב שם ושתק. כשדוד ביטן צווח על אילן שגיא שהוא שקרן, וגם כשמיקי זוהר קטע את דבריה של גולדין. אחר כך התנערו מקורביו מכלבי השמירה וזרקו אותם מתחת לגלגלי האוטובוס. כרגיל. אבל בזמן אמת הוא שתק. שאלתי את עצמי, מה יצחק רבין היה עושה במעמד הזה. האם הוא היה מרשה לחברי כנסת להתעמת עם הורים שכולים. האם הוא לא היה מרעים בקולו ומשתיק בהינף יד את הרוטוויילרים. ואז דיברתי עם מרית דנון, מי שהייתה מזכירתם האישית של חמישה ראשי ממשלה. שמיר, רבין, פרס, ברק ושרון לא זזו בלעדיה. כן, גם היא צפתה במחזה. הנה מה שיש לה להגיד: "אני מכירה כמה ראש ממשלה שעבדתי איתם שלא היו מרשים התנהלות כזו והתייחסות כזו למשפחות שכולות. אני נותנת את ראשי שאחד מהם היה מרעים שם בקולו ומשתיק את הדוברים שפגעו כל כך בהורים השכולים. הוא לא היה יושב בשקט, מאופק, ומאזין. זה מה שציפיתי מנתניהו, שירעים בקולו כמו שהוא יודע להרעים. ועל דברים הרבה פחות חשובים ורגישים".
נתניהו עצמו היה מאופק, אמרתי לה. "בלשכה שאני עבדתי בה היה דבר אחד מקודש ללא עוררין: משפחות שכולות. הוא לא יכול היה לשבת שם ולצפות ב'נערים המשחקים לפניו'. אני הייתי סמלת סעד בגדוד שריון שישב בתעלת סואץ במלחמת ההתשה, ואת שירותי הצבאי ביליתי ליד מיטות חיילים פצועים ובבתי משפחות שכולות. כשאני חושבת על עצמי בגיל 19, המראה הראשון שקופץ לי לראש זה שאני יושבת בחדר מדרגות ליד דלת של משפחה שכולה של חייל מהגדוד ועושה חזרות על מה שאני הולכת להגיד שם. לכן, מה שראיתי אתמול שבר לי את הלב".
האומנם? במהלך שנות אוסלו העליזות, ברגותי היה סמל לדו־קיום ולתקווה. הוא מדבר עברית שוטפת, התחבב מאוד על בני שיחו הישראלים, דיבר על שלום והיה בין היחידים בהנהגה הפלסטינית שנתן לנו להבין שלא תהיה לפלסטינים ברירה אלא להשלים עם העובדה שלא תהיה שיבה ממשית של פליטים לשטח ישראל בהסדר הקבע. אחר כך פרצה האינתיפאדה השנייה, וברגותי הפך את עורו. בחושיו הפוליטיים הבין שמי שלא יקפוץ על גבו של הנמר, ייטרף על ידי הנמר. עד מהרה הפך למבוקש. הוא לא רצח ישראלים בידיו, אבל הוא נתן הוראות להוציא פיגועים, מימן טרור ותדלק את להבות האינתיפאדה. הוא ראוי לעונשו.
פגשתי אותו כשכבר נרדף על ידי צה"ל והשב"כ. פעיל פלסטיני הפגיש בינינו בדירת מסתור ברמאללה. ברגותי לא נראה כמו גיבור. להפך, ריחו של הפחד נדף ממנו. הוא הזכיר לי חיה נרדפת שכבר מריחה את ציידיה. אחר כך נלכד ונעצר. לימים, לאחר שפשט מדים, סיפר לי שאול מופז הרמטכ"ל, שההחלטה לעצור את ברגותי הייתה שלו. הוא לא קיבל שום הוראה מהדרג המדיני. להפך. שר הביטחון, פואד בן־אליעזר, לא התלהב ממעצר ברגותי. פואד כבר לא איתנו, אבל אחרי לא מעט שיחות איתו הבנתי שהוא האמין שאחרי שהאש תדעך, אולי דווקא ברגותי יהיה זה שיוכל להחליף את ערפאת לטובת מנהיגות חדשה, פרגמטית.
אני לא קורא לשחרר את ברגותי. אני כן קורא לנו להפסיק לספר לעצמנו סיפורים. היו כאלה שהשוו השבוע את ברגותי לאנשי המחתרות שלנו, טרם קום המדינה, שגם הם ביצעו מעשי רצח ופיגועים באוכלוסייה אזרחית כדי להילחם על חירות עמם. גם ההשוואות הללו התקבלו בשטף של גידופים ושיימינג מכיוון שורות הימין המתלהם. האמת נמצאת, כרגיל, באמצע.
לטעמי, אי אפשר להשוות אותנו לרצחנות הפלסטינית הפתולוגית, לברבריות שמאפשרת לרבים כל כך מבני דודנו לבצע פעולות מפלצתיות כמו להתפוצץ בתוך תור של נערות ונערים בכניסה למועדון תל אביבי בדולפינריום, או לפוצץ את אולם ליל הסדר במלון בנתניה. גם מבחינה כמותית, אין מה להשוות. אצלם הרצחנות הזו היא דרך חיים (ע"ע סוריה), אצלנו חריג היוצא מן הכלל ונדיר בתדירותו והיקפיו. ועדיין, אי אפשר להתחמק מהאמת הפשוטה שלפיה גם אנחנו ביצענו מעשים כאלה.
זאת, ועוד: גם חתמנו על הסכמי שלום עם אויבים שביצעו בנו מעשים כאלה. יצחק שמיר הוציא פעולות רצחניות שגרמו גם להרג רב בין נשים וילדים. מאיפה אני יודע? מפיצוץ בניין הסראיה ביפו, למשל, על ידי הלח"י בשנת 1948. נהרגו שם עשרות, ביניהם אזרחים חפים מפשע. את המעשה ביצעו שני לוחמי לח"י עזי נפש, שהאמינו שהם מקדמים את תקומת עמם. אחד מהם, שכבר איננו איתנו, הוא קרוב משפחה שלי. פטריוט ישראלי עז נפש שהיה לוחם חירות ישראל במלוא מובנה של המילה. נכון, בצד השני נגרם הרבה הרג והרס, גם של חפים מפשע. זוהי, כנראה, גזירת גורל. זה לא מנע משמיר להיות ראש ממשלה בישראל (וטוב שכך), ולהוביל אותה לוועידת השלום במדריד. שמיר לא היה לבד. אריאל שרון, פואד בן־אליעזר ועוד רבים־רבים וטובים היו מעורבים לאורך ההיסטוריה במעשים שלא תמיד תאמו את כללי אמנת ז'נווה. זו האמת ואין טעם או צורך להתחמק ממנה.
לכן, האיזון המתבקש הוא כזה: אם מרואן ברגותי היה הופך למנהיג פלסטיני פוטנציאלי שרוצה ויכול לשחרר את בני עמו האומללים מתסמונת הפליטות הנצחית ומהדרישות המופרכות שיש להם מישראל, יש על מה לדבר. אם היה לו אומץ להגיד "כן" לאחד ממתווי השלום שהוצעו לפלסטינים בשנים האחרונות, כנ"ל. לו הייתה בברגותי העוצמה הפנימית הבן־גוריונית שתאפשר לו לחלץ את הפלסטינים מהמבוך שאליו תמרנו את עצמם, כנ"ל. כרגע, נדמה לי שהתקוות הללו נטולות יסוד. ברגותי הוא איש אפור שמנהל מאבק פוליטי עם איש אפור אחר (אבו מאזן). פעמי השלום רחוקים ממנו ומאיתנו מרחק רב. שום דבר טוב לא מאיים עלינו. אז בואו, לפחות, נפסיק לשקר לעצמנו.
האסטרטג משה קלוגהפט והיועץ ניסן זאבי הציגו בפניו שתי אלטרנטיבות: קמפיין בססמת "עשייה עם קבלות", או הפוך על הפוך בסגנון "השמאלנים חוזרים". מה שהטה את הכף מבחינת מרגלית היה סיפור תאגיד השידור הציבורי. העובדה שנתניהו ואנשיו הצליחו להפוך את התיוג "שמאלן" לקללה, המצוד אחר עיתונאים הנחשדים בשמאלנות, הסימון הקיבוצי של צלב מטרה מול כל מה שנתפס כשמאל במדינה הזו (שהוקמה על ידי השמאל), הרתיחו את מרגלית והוא הכריע על האפשרות ה"שמאלנית".
הוא ממציא עכשיו את עצמו מחדש. בסביבתו דוחים את הטענה שלפיה צעקות ה"קיבינימט" גרמו לו נזק בלתי הפיך. זה היה שלב אחר לגמרי של התוכנית, אומרים אנשיו, הוא היה צריך לפרוץ לתקשורת, לקבל זמן מסך, לזכות לתשומת לב וזה הצליח. עכשיו הוא מתחיל את המרוץ האמיתי.
על הנייר, מרגלית הוא מועמד חלומות. מיליארדר שעשה את הכסף בעשר אצבעות, ההייטקיסט המוצלח ביותר של ההייטק הישראלי, שנראה כמו מועמד אמריקאי, עם אנגלית מושלמת וקבלות על עשייה חברתית וכלכלית אמיתית, גם בפריפריה. משהו בתבשיל הזה לא הבשיל עד היום. היה חסר איזה גרוש ללירה, איזה סנט למיליארד דולר. מרגלית נתפס כעוף מוזר. כמי שמתקשה ביחסי אנוש, לא לגמרי מתאים לביצה הפוליטית. כך או אחרת, אנשיו של מרגלית סבורים שמי שלא סופר אותו בפריימריז עושה טעות קשה.
בשבועיים האחרונים נגרע מספר המתפקדים במפלגת העבודה ב־12 אלף. טפסים שלא כללו פרטים מזהים של המתפקד, אלא של קבלני קולות למיניהם. המספר הכולל של המתפקדים ירד מ־58 אלף, ל־46 אלף. לדברי אנשי מרגלית, רוב הנגרעים הם מתפקדים של עמיר פרץ. בסביבת פרץ מכחישים זאת בתוקף, כמובן. 46 אלף מתפקדים בסך הכל, זה אומר שבפועל יבואו להצביע כ־23 אלף ביום הבחירות (בסביבות 50%). זה אומר שמי שיביא בסיבוב הראשון 11 אלף מתפקדים, ינצח. למרגלית יש, לדבריו, 11 אלף מתפקדים. מתוכם, 9,000 מסומנים כתומכים "ברזל". מכיוון שעד עכשיו פעל מחוץ למסגרת הפיקוח התקציבי, הוא יוכל להוציא הרבה כסף על מערך היסעים משוכלל ביום הבחירות. כסף, כזכור, אינו מהווה בעיה במקרה שלו.
מה כל הנתונים האלה אומרים? כנראה שום דבר מיוחד. פריימריז זו חיה מוזרה שאין שום דרך לצפות את התנהגותה. הדבר היחיד שבטוח הוא, שהמרוץ הזה פתוח לגמרי ושום תוצאה לא תפתיע. השבוע הזה, עם "השמאלנים חוזרים", שייך לאראל מרגלית. להתראות בשבוע הבא.
התרעות פיקוד העורף