אבי, צבי, בן 92 כיום, היה שם, בבירקנאו. הוא הציץ מבעד לחרכי הצריף שבו היה כלוא וראה את אביו ואמו בפעם האחרונה בחייו, מובלים עירומים לתאי הגזים. הוא הצליח לשרוד בקושי רב, עד שחולץ על ידי חיילי הצבא הרוסי. גם אמי יהודית איבדה מחצית ממשפחתה במזרח אירופה. הם עלו לארץ שבורים, אבודים וחסרי אמונה, והתחילו הכל מחדש: מדינה, משפחה, חיים. אין עוד מועד המסמל טוב יותר את גורלו של העם היהודי בארצו מאשר השבועיים המחברים את פסח עם יום הזיכרון לשואה ולגבורה ועם יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות. תקופה שמסמלת את נטל המשא שנשאו אבותינו מאז הובטחה לנו הארץ הזו ועד היום. איך היינו עבדים לפרעה במצרים 400 שנה, עד שהוציאנו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. וביחד יצאנו לגלות בבל שממנה חזרנו כעבור 70 שנה, לראות את בית המקדש שנבנה.
יחד חזינו בחורבנו של בית המקדש ויצאנו שוב לגלות הארוכה מכולן, שנמשכה עד הקמת המדינה. כולנו גורשנו בגירוש ספרד ונפוצנו לכל עבר, כמעט כולנו חווינו את אימת מלחמת העולם השנייה ואת שואת העם היהודי מידי הצורר הנאצי. ויחד עלינו אל הארץ ונלחמנו עליה והכרזנו על עצמאותה וייבשנו את הביצות בה והקמנו בה תעשייה, כלכלה וצבא משלנו.
כשיצאנו ממצרים ובאנו אל הארץ, אף אחד לא שאל מיהו יהודי, וכשגלינו לבבל וחזרנו להקים את בית המקדש, איש לא הבחין בין שחור ללבן, וכשחרב הבית וגלינו שוב לניכר, לא רבנו על השאלה האם אנו אשכנזים או ספרדים, וכשגירשו אותנו מספרד לאחר שהרגו בנו, לא הבחינו בין חרדי ספרדי לציוני דתי אשכנזי ומתנחל, וכאשר קם הרוצח הנאצי להשמיד אותנו, הוא לא הבחין בין אישה לגבר, בין ילד לבוגר, בין ימני לשמאלני. וכשהגענו אל הארץ להקים אותה, הכרזנו על עצמאותנו והתחלנו להילחם על זכותנו לחיות כאן, הפסקנו פתאום להיום סתם יהודים. כבר לא היינו עם אחד עם גורל אחד.
הפכנו פתאום לחבורה של סיעות ומפלגות וחבורות של ימין ושמאל, של פועלים ושל רוויזיוניסטים, של חילונים ציונים ושל חרדים מתנגדים. ופתאום האשכנזי התנשא על התימני, שהתנשא על הבוכרי, שהתנשא על המרוקאי, שהתנשא על כל מי שבא אחריו. והדבר היחידי שהצליח לאחד את העם מאז ועד היום הוא השנאה לערבים.
ובנינו תשתיות ומוסדות שלטון והקמנו מפעלים ותעשייה ונמלי ים ואוויר. והפכנו לאומת הסטארט־אפ והטכנולוגיה. והקמנו את הצבא החזק בעולם. והצטיידנו בטילים לתקיפה והגנה. והמצאנו מודלים כלכליים, ביולוגיים ופיזיקליים שזכו בפרס נובל. והכל ביחד. גם היום, לאחר 69 שנים של עצמאות, אנו מתאחדים ועומדים דומייה לזכר קורבנות השואה. ואבי ואמי שוב מדליקים נרות זיכרון להוריהם ואחיהם שנרצחו בדם קר, ללא הבחנה במוצאם או צבע עורם.
גם היום, 69 שנים לאחר הכרזת העצמאות שלנו, מרחפים מעלינו איומים רבים. וגם היום כוחות של שנאה וטרור עסוקים בתכנון השמדתנו וגירושנו מכאן. וגם היום אנחנו תלויים בעיקר בעצמנו וביכולתנו.
אבי שרד את השואה כדי להתגייס לפלמ"ח ולצה"ל, להיפצע קשה פעמיים בשדה הקרב במלחמת השחרור ולהגן על המדינה שהייתה לו לבית. ואחריו אני הייתי שם והיום ילדיי משרתים את הגנת המדינה. יחד עם אשכנזים וספרדים ודתיים וחילונים ועירוניים ומושבניקים. וכמעט שאפשר לשכוח את הפילוג והשנאה והקיטוב והפירוד והריחוק וההתנשאות. וכמעט שאנו שוב עם אחד.
אבל רק כמעט, כי עדיין רבים קולותיהם של נבחרי הציבור והסופרים והאמנים והמשוררים והפרופסורים, מחרחרי הריב והמדון המדגישים את השוני בינינו ואת הרוע שבאחר. ובמקום לחשוב על מה שמאחד אותנו ודורש מאיתנו לפעול יחד כדי לשרוד במדינה הזו ובמציאות הזו, אנחנו ממשיכים לחפש את השונה, להצביע למה שמפלג, להדגיש את ההבדל, לזרוע שנאה ופירוד ולהחליש את המרקם החברתי הישראלי שממילא אינו יציב.
עוד לא מאוחד מדי למצוא את השווה, את המאחד, הדומה, המשותף לכולנו. את כל מה שהכרחי וחשוב באמת כדי שנצליח להתקיים במדינה הזו, במציאות הזו, בעידן הזה. עם יותר הבנה, פרגון הדדי, אהבת הזולת, קבלת האחר והשונה, סבלנות וסובלנות, ובעיקר הרבה חזון ואמונה ביכולת שלנו כעם וכאזרחים לעשות זאת. מלחמת העצמאות של המדינה הזו טרם הסתיימה. את השואה הבאה או הגלות הבאה אנחנו חייבים למנוע בכל מחיר. והדרך היחידה היא באחדותנו, בנחישותנו, באומץ לבנו ובאמונתנו שלעולם לא עוד! ההורים שלי הם המגדלור של חיי והדוגמה לכך שהכל אפשרי עם המון אהבה, נתינה, נחישות ורצון.