1. עשרות שנים אני מתחמק מהשתתפות בסדר פסח. יש לי טראומת ילדות מהסדר עוד מגיל 6, כשנאלצתי ללכת ברגל עם הורי לבית הדוד א' ברחוב אלחריזי, מרחק כחצי שעת הליכה אטית מביתנו. רוב הדרך הזהירו אותי הורי שאני חייב להיות מנומס, להתנהג יפה ולא להפריע למהלכו התקין של הסדר, שאותו ניהל ביד רמה ובזרוע נטויה הדוד א', סדר כהלכתו בלי לפסוח על אף פרט. אבי ואחיו הרבו בפרשנויות ובפלפולים מתישים שבמהלך השנים גרמו לי יותר ויותר לתעב את הישיבה סביב השולחן במשך שעות, כשאל אפי חדרו ריחות התבשילים שלמדתי לשנוא - החל מקציצות הגעפילטע פיש ועד למרק העוף המכובס. כשהייתי מפהק בצורה מופגנת, הציעו לי ללכת לישון קצת בחדר השינה של הדוד, אך גם שם הרגשתי חנוק בגלל ריח הנפטלין שעלה מהארונות ומהמצעים שעל המיטה.

חלפו יותר מ-60 שנה מאז אותם ימי “סיוט ליל הסדר". מדי שנה לא מעט אנשים חשים דאגה מכך שאשאר בודד בחג ומציעים לי להתארח בבתיהם, וכמעט כולם אומרים לי בחיוך ממזרי שהם מעבירים את קריאת ההגדה בחפיפיות ומגיעים מהר מאוד לארוחת החג. כל שנה אני מוצא אלף תירוצים להתחמקות מנומסת, והשנה ניצח הנימוק “חבר חולה שאין לו משפחה מאושפז באיכילוב". האמת היא שלא שיקרתי, כי באמת יש לי חבר מהעבר הרחוק שמאושפז, והבטחתי לו שאבוא עם בקבוק וויסקי שטוח ונעביר את ליל הסדר בשתייה ובהעלאת קטורת רפואית לתפארת חגי ישראל.

בכניסה המפוארת לבניין האשפוז הייתה פעם חצר עישון. עכשיו הוצבו בה שלטים שמספרים ש"העישון אסור", ומתריעים על כך שהעוברים על החוק ייענשו בקנסות מפחידים. על ספסל מתחת לאחד השלטים יושב בכיסא גלגלים ידידי נלסון, הימאי הקשיש שהורידו לו חצי רגל בגלל מחלת הסוכרת, וגם הרגל השנייה מועמדת להיפרד מגופו.



הוא מגלגל במיומנות ג'וינט, מחייך חיוך גדול כשאני מתיישב על ידו, וכשאני מקריא לו מהשלט שמעליו את גודל הקנס הצפוי למעשנים, הוא צוחק עלי ואומר שכבר קיבל בימים האחרונים ארבעה דוחות על עישון, וזה לא מזיז לו את הרגל הקטועה. אנחנו שותים לחיי יציאת מצרים, לחיי חברינו הרבים שמתו מצרות שונות ומגוונות, מעשנים, שותים, צוחקים, אחלה סדר פסח.

מפתח בית החולים יוצאים זוג קשישים מצומקים לבושים בחלוקי בית החולים. הם מתגלגלים מצחוק, לוגמים מתוך בקבוק המוצפן בשקית ניילון כהה, מתיישבים במרחק כמה מטרים מאיתנו ולמרות גילם המופלג לא עושים חשבון לעולם: שותים, מתמזמזים, צוחקים ומעשנים. בשלב מסוים, כשאנחנו שותים מהבקבוק, הגבר שממול מרים את השקית עם הבקבוק המוצפן ושואג לעברנו: “לחיים, חברים! לחיי מלון איכילוב, המלון הכי זול בתל אביב בחג הפסח".

אני מביט על הבן אדם ואני בטוח שאני מכיר אותו, המחשב בראש שלי מתחיל לעבוד עד שנופל לי האסימון ואני נזכר, "לחיים, שפייזר", אני אומר לו ורואה שהבן אדם מתייבש. הוא עושה רגע חושבים ואז קם וניגש אלי ובטון מאיים אומר: “אתה הבן זונה שכתב עלי בעיתון שאני נוכל?". אני מרגיש לא נוח, אבל מהנהן בראשי לחיוב. שפייזר שואג לעבר זוגתו: “בואי, בואי, מותק, תכירי את הבן זונה שכתב עלינו בעיתון. תביא שאכטה, בחייאת דינכ", הוא אומר לנלסון ההמום מהאירוע.

המותק שלו מתקרבת, והוא נותן לה שאכטה. הם נראים בני 80, אולי 90. “תכירו, זאת המאהבת שלי, אחותי ואמא שלי", הוא אומר ופורץ בצחוק מבריח שדים, “כפרה עליה, בזכותה אני חי. אנחנו בירח דבש מספר מאה במלון איכילוב. את הירח דבש הקודם עשינו במלון בילינסון בפתח תקווה", אי אפשר לעצור את שטף הדיבור שלו, “אנחנו באים, עושים דאווין של חולים, משתעלים, דוחפים אצבע לגרון ומקיאים, מפרפרים. ישר מאשפזים אותנו. יש חלוק נקי, יש מקלחת צמודה, יש אוכל, דופקים כמה ארנקים של חולים וקונים וויסקי ופינוקים. מה רע לנו בחיים?".

נלסון מביט עלי, לא יודע אם לצחוק או לבכות. לפני שהם חוזרים לספסל מבקש שפייזר בקול בוכים של נוכל מקצועי 200 שקל להעביר את החג. כשהוא לא נענה הוא יורד ל־100. השיחה מסתיימת בזה שהוא זורק לי: “יא עיתונאי מניאק אשכנזי קמצן, נוכל, פרזיט, לך תכתוב בעיתון שראית את שפייזר עושה ירח דבש באיכילוב".

2. כשאני חוזר הביתה אני מוציא את ספרי הראשון, "על גדות הביוב", שנכתב לפני שנות דור, מוזג ג'וני ווקר שחור לכבוד החג, מצית ג'וינט רפואי לשיכוך כאבי הגב ומתחיל לקרוא מה כתבתי בזמנו על שפייזר: “כבוד השופטת", אומר התובע המשטרתי, “החשוד נתפס בשעת לילה מאוחרת משוטט בנסיבות חשודות ברחוב נס ציונה שבמשולש אלנבי בתל אביב. בחיפוש שנערך על גופו נמצאה מנת הרואין במשקל 0.05 גרם. החשוד סירב לומר את שמו, את כתובתו ומהיכן רכש את הסם שנמצא בכליו. החשוד הודיע לחוקרים שיסכים לדבר אך ורק עם שופט בבית המשפט".

החשוד, שנראה בשנות ה־60 ואולי ה-70 לחייו, מחייך וחושף פה נטול שיניים. הוא פותח בנאום שזקני בית המשפט לא ישכחו עד סוף ימיהם: “כבודה, אבקשך לא להפסיק אותי במשך כשלוש־ארבע דקות, והתמונה תתבהר לך, כפי שהשמיים מתבהרים כשהשמש זורחת ביום אביב והציפורים מצייצות מצמרות העצים.

“הייתה לי ילדות עשוקה תחת המגף הדורסני של הקלגס הנאצי. אף על פי שאני בן 51 חורפים, מראה פני כשל בן 70, עיני טחו מראות, שיני נשרו, פני חרושי קמטי צער, אימה וסבל. אין בלבי דבר על השוטרים שעצרוני משוטט בחוצות העיר המתנכרת". בית המשפט נראה כאילו מישהו נתן הוראת “דום שתיקה". כל העיניים היו נעוצות בנואם.

“גבירתי השופטת, שמי אליהו שפייזר. אני מופיע בעמוד 1,267 בספר השיאים של גינס כמי שצבר 3,482 תיקים פליליים ולא הורשע באף אחד מהם. למען האמת, כבודה, רציתי להיעצר בגלל הלילה הקר והמחסור במזומנים, כמו בסיפורו של או הנרי, גדול הנובליסטים האמריקאים בכל הזמנים. בפעם שעברה, כששברתי בלילה גשום כמה צלחות במסעדה במטרה שיעצרוני, כיסח בעל המסעדה את פני וחיסל את שני טורי שיני הצחות. אותו לילה בלתי נשכח ביליתי במיון איכילוב.

"הייתי גבר יפה, כבודה. נשים אהבו אותי, סוטים חיזרו אחרי, גנבתי, רימיתי, זייפתי, אני אדם ברוך כישרונות מאין כמותי. לאחרונה הידרדרתי לסמים. גבירתי, הורי נפטרו זמן קצר לאחר שעלו ארצה, אחותי נפטרה מסרטן המוח בגיל 19 ונותרתי עם דודה אחת, המאושפזת בבית חולים במיאמי וימיה ספורים".

השופטת נראית המומה. העצורים באולם לא הבינו את דברי הנואם. השוטרים לא ידעו איך לאכול את נאום אליהו שפייזר. זקני בית המשפט החליקו כאפות וחייכו מאושר, יש להם קטע־קטע.

שפייזר ניגב קמצוץ ריר מזווית פיו. “גבירתי השופטת, למען האמת השגתי את מבוקשי. ישנתי תחת קורת גג בבית המעצר באבו כביר. לא שהתנאים שם הם מי יודע מה, אך זה גם לא היה נורא כל כך. עכשיו אני מוכן לצאת שוב לרחובות ולהמשיך לחפש את אשר אינני יודע מהו. אם כבודה תעצור אותי להמשך החקירה בעניין אותו גושון קטן שמשקלו אפס נקודה אפס משהו, יהיה בזה משום הטלת עול על המשטרה, החברה, בית המעצר, ודבר לא ייצא מכך. הרי גם כשאצא אמשיך להשתמש בכמויות סם קטנות כדי להרגיע את מזגי הסוער ואת עצבי המרוטים.

"אם תאמרי לי להביא ערב צד ג', אני מודיעך מראש שאין. אם נציג המשטרה יבקש ערבויות בטוחות, אני מצהיר שאין לי מזומנים או רכוש כלשהו. אם נציג המשטרה יאמר שאין לי מקום מגורים קבוע, הוא צודק במאה אחוז, וכבר עכשיו אומר לכבודה - אין טעם בהחזקתי במעצר לצורכי חקירה, כי אין מה לחקור ומעצרי הוא נטל שווא על משלם המסים ועל המערכת.

"לכבודה יש כעת דילמה אם לשחררני או לא, הריני פותר לה את הדילמה. שחרריני בערבות עצמית ואהיה מוכן מדי פעם לחלוף בתחנת משטרה זו או אחרת ולהצהיר על קיומי, קיום שהוא תופעה חולפת וזמנית לחלוטין. בנוסף לזאת, ברצוני להזכיר לכבודה שסקר שביצע בזמנו עורך הדין דוד ליבאי, שהוא היום שר המשפטים, הצביע על העובדה המדהימה ש־90% מכלל העצירים המובאים לאולם זה אינם מגיעים בכלל להעמדה לדין. מאחר שאין ספק שאני שייך לאותם 90%, אין כל סיבה להמשיך להחזיקני במעצר.

"רציתי לציין בשולי הדברים, גבירתי הנכבדה, רבותי העצירים, שוטרים ועיתונאים נכבדים, כל מילה ממה שאמרתי כעת היא שקר גמור, גיבוב שטויות ומעשיות שאין להן שחר. בין כה וכה כל מערכת הצדק היא ביזיון אחד גדול, הגנבים הם זבל, השופטים זבל, והשוטרים מניאקים בני זונות, ובכלל לא קוראים לי שפייזר, קוראים לי קוגלה, והייתי רקדן גוגו באופרה בווינה ואלוף אירופה בהכנת שטרודלים".

ברגע הזה פרצה לאולם בסערה גברת מבוגרת שקשה לאמוד את גילה. היא חיבקה את שפייזר. “תירגע, אינגלע (ילד ביידיש), אמא תיקח אותך הביתה, תירגע, זאי שטיל (תהיה שקט)". בית המשפט כולו היה בהלם. "הוא היה ילד מאוד כישרוני, גברת שופטת, גאון", אמרה. "הייתה לו תאונה קשה, ומאז הוא מאושפז בבית חולים (מסמנת בידה על הראש כמו אמרה “קצת מטורלל"). לפעמים הוא בורח, מה לעשות? אני לקחת את הילד לבית חולים. לא צריך לדאוג, הוא לא מזיק לציבור". התובע המשטרתי הביט בשופטת הנסערת, והשוטרים חייכו. זקני בית המשפט לפתו את אזור הקטטר.

השופטת פסקה: “לאור הופעתה של אם החשוד, אני מורה לשחרר אותו בערבות האם. האם תעביר את בנה לבית החולים שבו אושפז. החשוד הבא!".

שעתיים מאוחר יותר קפצתי לביקור חולים באיכילוב, הסמוך לבית המשפט. במזנון קלטתי את שפייזר וזו שטענה שהיא אמא שלו יושבים ומתגלגלים מצחוק, מתמזמזים ושותים קוניאק לחיי השופטת הדבילית שאכלה את הלוקש שמכרו לה.