מאז חרם הנפט הערבי בעקבות מלחמת יום כיפור, מדינות המערב בהובלת מערב אירופה, החלו להתייחס לישראל באופן מפלה, שלפיו היא נדרשת לעמוד בסטנדרט שאין לו אח ורע. לאורך השנים האפליה הלכה והסלימה, ובחודשים האחרונים היא הגיעה לרמה בלתי נסבלת. עד תחילת שנות ה־2000 הורגש הסטנדרט הזה בעיקר בכל הקשור בהתנהלות ישראל בזירה החיצונית.

בדרך קבע כל פעולה ישראלית נגד הטרור ותוקפנות אויביה גררה גינויים בזירות הבינלאומיות - באו"ם, באיחוד האירופי או ביחסיה הדו־צדדיים עם מדינות כמו בלגיה או דרום אפריקה. אולם מאז שאש"ף נטש את תהליך השלום עם ישראל בקמפ דיוויד ביולי 2000, המדיניות העוינת של ממשלות אירופה התחילה לקבל ביטוי בזירה הפנים ישראלית. באמצעות העמותות הממומנות על ידן, ממשלות אירופה התחילו לפגוע ביכולת הממשלה לנהל את המדינה.

כיום העולם המערבי נמצא באנדרלמוסיה. גורמים פוליטיים במדינות רבות פועלים ללא הרף כדי למנוע מממשלות זרות לחתור תחתם. כל ניסיון של דונלד טראמפ לקיים יחסים בונים עם רוסיה, למשל, מתפרש כהוכחה כי ולדימיר פוטין הביא לבחירתו של נשיא ארה"ב. בנוסף, חוסר הנכונות של ממשלות מערב אירופה לאפשר לשרים טורקים לקיים עצרות פוליטיות למען תיקון החוקה בארצם, הוא אות לסירובם של האירופים לאפשר לגורמים זרים להשפיע על הזירות הפנימיות שלהם.

אבל בכל הקשור ליחסן לישראל, כללי ההתנהגות המקובלים בין מדינות נזרקים לפח. מדינות אירופה התייחסו לישראל כאל ישות מדינית שזכות קיומה מוטלת בספק בלי חשש מתגובה ישראלית. מדוע? כי לאורך השנים פיתחה ישראל תלות כלכלית אדירה באירופה, וכל ניסיון שלה להשתחרר מעמדתה הפחותה הביא לאיומים מרומזים בסנקציות כלכליות.

ויש עוד סיבה: אנטישמיות. לפי סקרי דעת קהל שנערכו ב־2015־2014 על ידי קרן ברטלסמן וקרן פרדריך איברט, בין רבע לשליש מהגרמנים סבורים כי ישראל מבצעת פשעים כלפי הפלסטינים שהנם חמורים באותה מידה כמו אלה שביצעו הנאצים בשואה. הרוב הגדול של אזרחי גרמניה סבורים כי ישראל הנה פגומה מבחינה מוסרית. המצב בגרמניה מעיד על כלל אירופה, דווקא בשל עברה הנאצי של המדינה. שהרי הגרמנים אינם נוהגים להביע את עמדותיהם האנטי־יהודיות והאנטי־ישראליות בפומבי.

מהנתונים הללו עולה כי המדיניות האנטי־ישראלית של גרמניה היא תולדה של תפיסת עולם אנטישמית, הרואה במדינת היהודים ובאזרחיה ישות נאצית, שעצם היותה כזאת מצדיקה את השואה ומבטלת את הצורך להתמודד עם מורשתה. ובשל כך ארגון שוברים שתיקה יקר לגרמנים - הוא מצדיק את האנטישמיות שלהם. גם ארגונים כמו בצלם, שלום עכשיו ואחרים תורמים לשנאה דרך הטפותיהם הקבועות כי ישראל מפרה את החוק הבינלאומי.

בין פיוס להכחשה

אם כך, עד השבוע ישראל התכחשה או התעלמה מהמדיניות האירופית, תוך ניסיונות חוזרים ונשנים לפייס את ראשיה. מדי פעם, בין ניסיון פיוס להכחשה, הייתה ישראל הרשמית מתלוננת על היחס המפלה והצבוע, אולם המחאות הושתקו די מהר. ב־2013, בעקבות לחץ בלתי פוסק של עמותות הממומנות על ידי ממשלות אירופיות, אישרה הממשלה את מתווה פראוור־בגין, שהלבין יישובים בדואיים אשר נבנו על קרקעות שנגנבו מהמדינה. כניעה נוספת הייתה הסכמתו של אהוד אולמרט, כשר התעשייה והמסחר, לציין על הסחורה המיוצאת את מיקוד המפעלים כדי לאפשר לאירופים להבדיל בין תוצרת ישראלית מתוך קווי 1949 ותוצרת ישראלית מחוץ לקווים.

בשנים האחרונות מנסה ישראל לצמצם את התלות הכלכלית שלה באירופה באמצעות גידול מסיבי בסחר עם מדינות אסיה, בהן סין והודו. במקביל, האיחוד האירופי עצמו שרוי במשבר קיומי, ועל כן נחלש. שתי התמורות הללו הרחיבו את מרחב התמרון של ישראל מול אירופה, וטוב שכך, משום שבחודשים האחרונים ההתנהגות האירופית הסלימה.

אם עד לאחרונה נציגים מערביים קיימו את פגישותיהם עם עמותות אנטי־ישראליות בשקט, הרי שכעת פגישות אלה מקבלות יחס שווה ערך לפגישות עם ראש הממשלה. כשראש ממשלת בלגיה, צ'רלס מישל, ביקר בארץ בחודש פברואר, למשל, הוא סירב לבקשת נתניהו לבטל את פגישתו המתוכננת עם שוברים שתיקה.

בחודש שעבר הגיע לארץ שר החוץ של בריטניה, בוריס ג'ונסון, ולפני פגישתו עם נתניהו ערך סיור מתוקשר בנבי סמואל עם אנשי שלום עכשיו. כשנשאל מדוע הוא מסרב להיפגש עם ראשי ההתיישבות ביהודה ושומרון, גיחך ג'ונסון ואמר כי הוא בטוח שנתניהו יסביר לו את נימוקי הצד השני. אולם את חלק הארי של הפגישה עם ראש הממשלה הוא הקדיש למתקפה ממושכת על ההתיישבות הישראלית ביו"ש, תוך סירוב לדון בכל נושא אחר כמעט.

ובמקרה של שר החוץ הגרמני, עמותה הצובעת את ישראל בגוונים נאציים הנה חשובה ולגיטימית יותר בשבילו מממשלת ישראל. בהחלטה על ביטול הפגישה המתוכננת איתו, כשהוא מגובה בתנאים כלכליים ומדיניים חדשים וטובים מבעבר, נתניהו פתח במהלך שתכליתו לסכל את המצב הקיים.

כפי שהבהיר, אם המנהיגים הזרים רוצים לפגוש את נציגי העמותות הללו, הם חופשיים לעשות זאת. אלא שמשמעות הדבר היא כי הם אינם עורכים ביקור רשמי, אלא ביקור תיירותי. ביקור רשמי משמעו פגישות עם גורמים ישראליים רשמיים. אולם כפי שראינו מהתגובה המתנשאת של גבריאל לביטול הפגישה, לא יהיה די במהלך של נתניהו. יש צורך בכלים דיפלומטיים נוספים כדי לסכל את המדיניות החתרנית של אירופה.

למשל, כאשר עמותות הממומנות על ידי ממשלות זרות מגישות עתירות לבג"ץ או תביעות בבתי משפט נגד ממשלת ישראל, על הממשלות הזרות להופיע כצד בתביעה. כשזה יקרה, ישראל תוכל לחייב אותן לחשוף בפניה מסמכים רלוונטיים כנהוג בהליכים משפטיים. אם הממשלות הזרות רוצות להיות שחקניות בזירה הפנים ישראלית, עליהן לקבל יחס של שחקן מקומי ולא מדיני.

כמו כן, על הממשלה לאסור מתן חסינות דיפלומטית בכל מקרה הקשור בהזרמת כספים זרים לעמותות פוליטיות בישראל. לשם כך על כל עמותה רשומה בישראל שמקבלת מימון זר לחשוף בפני רשויות המס את המסמכים הפנימיים של הממשלה בנושא ואת ההתכתבויות שלה עם הגורמים הממשלתיים המתייחסים לתרומות אלו. אם תסרב לעשות זאת, תטיל הממשלה על התרומות הללו מס בגובה 100%.

הכלל ברור: כל פעילות שנוקטת ממשלה זרה בזירה הדיפלומטית המקובלת תזכה בחסינות דיפלומטית. כל גלישה לזירה הפנים ישראלית תזכה אותה ביחס של גורם פנימי. טוב עשה ראש הממשלה כאשר הציב גבולות ברורים להמשך היחסים של ישראל עם המערב. כעת יש לאמץ עוד צעדים שייצקו תוכן למהלך ויאפשרו את הצלחת האסטרטגיה החדשה.

ההחלטה האמיצה של נתניהו: מעכשיו ממשלות המערב יחוייבו בנורמות חדשות

בביטול הפגישה המתכוננת עם שר החוץ של גרמניה ראש הממשלה שבר את החוקים והשיק את האסטרטגיה החדשה שלו לסיכול החתרנות של הממשלות האירופיות