1. יום שני, 18:00. אני יושב ליד שולחן העבודה ומביט על תמונה של בת עמי ינאי, שאותה צילמתי לפני כמה חודשים בפרלמנט של אבי בנדר באפקה. בת עמי יושבת כפופה, מביטה בי בעיני התכלת הגדולות שלה, אומרת לי שהעישון הרג אותה ומוסיפה בחיוך מריר שהיא מתה לעשן סיגריה.
הפרלמנט הידלדל. בפעם האחרונה כשהגעתי לשם, לפני כשלושה שבועות, היה בקושי מניין. בת עמי לא הגיעה, הביקור הקודם שלה הסתיים בנפילה במדרגות בחצר, מה שגרם לאשפוזה בבית חולים ולהידרדרות במצבה. במחלקה פנימית ה' שבה אושפזה ניסה הצוות הרפואי לעשות הכל כדי שבת עמי תשרוד.
ביום ראשון לפנות בוקר צלצל הטלפון. השעון הראה את השעה שתיים בערך. קיללתי את המצלצל, עד שנרדמתי - פתאום המכשיר המקולל הזה מעיר אותי. על הקו הייתה הדס שפירא, בת משפחה של בת עמי, שבקול עצוב אמרה לי “בת עמי נפטרה". הזינוק הלא מבוקר מהמיטה לכיוון הטלפון גרם לי לחוש ב"קנאק" בגב. הבנתי שאכלתי אותה, משהו זז בעמוד השדרה, החלו כאבי תופת.
אני מביט על התמונה שלה, עוצם עיניים ומדמיין את בית הקברות הקטן והפסטורלי בשדות ים, שם קבור בעלה, שמואל “סאמק" ינאי, וחברים נוספים מהפלי"ם. בטלפון מדווח לי חבר מי הגיע להלוויה. אני לא מסוגל לזוז בגלל הגב, וכעיקרון לא הולך להלוויות, קשה לי להתמודד עם זריקת אנשים שאני אוהב לבור, ויש לי פריחה כשאני שומע "אל מלא רחמים".
הרבה שנים הייתי מתייצב מדי שבת בבית של סאמק ובת עמי באפקה. בית צנוע, חצר אחורית עם גפן שהניבה ענבים נפלאים. ליום הולדתו ה–65 חשבתי על מתנה מקורית לפנסיונר הטרי. בהתייעצות עם גולי הדייג ויענקל'ה הגנן הוחלט להפתיע את חתן השמחה עם עצים צעירים שתולים בשתי חביות גדולות, עץ לימון ועץ שסק. זה היה בט"ו בשבט. נכנסנו עם המתנה בשירה: “כאן הולכים הנוטעים, רון בלב ושתיל ביד". לימים השתילים גדלו והפכו לעצים מניבי פרי שפיארו את החצר.
אלו היו שבתות קסומות, שאליהן הגיעו אנשי ים, לוחמים אגדיים, משוררים, סופרים, ציירים. לעתים רחוקות פוליטיקאים, שאחרי הפעם הראשונה העדיפו לא להגיע, כי חטפו ביקורות נוקבות. בראש רצים לי קטעים, חלקם עלולים להישמע הזויים.
כך, למשל, מודיעה לי בת עמי באחת השבתות שלא נגיע לביקור השבועי, כי בלילה סאמק יצא לבלות עם חברים באחד המועדונים של המוזיקה הטורקית שבו שרו “שירי דיכאון". הם שתו הרבה וכשסאמק יצא מהמועדון, הוא נתקל במשהו נפל ונפגע בראשו משפת המדרכה. “הוא אושפז בבית חולים וולפסון", בכתה בת עמי ועומדים לגלח לו את הראש ולנתח אותו. היא עצמה הייתה בבית, מכינה כמה דברים, ומאוחר יותר תהיה בבית החולים.
אני וגולי נוסעים בטירוף לוולפסון ומגיעים לחדר שבו מאושפז סאמק. הוא נראה קצת מבולבל, יש לו חבורה בראש, הוא עדיין קצת מסטול ולא מבין מה הוא עושה בבית חולים. שאלנו אותו אם הוא מרגיש בסדר. ענה “כן". שאלנו אם בא לו לנסוע הביתה ושנעשה שולחן כמו שאנחנו עושים מדי שבת. ענה “כן", אמרנו לו להתלבש ובתוך כמה דקות תמכנו בו משני צדיו, התחפפנו מבית החולים ונסענו לבית באפקה. ממש באותו הזמן עשתה בת עמי דרכה לבית החולים, וכשהגיעה לחדר של סאמק אמרו לה החולים שהיו שם שני בחורים גבוהים שנראים “ז'לובטים" (בריונים), שהלבישו וחטפו אותו. היא נכנסה להיסטריה, צלצלה לבני משפחה ולמשטרה ודיווחה על החטיפה.
השמועה שסאמק נחטף מבית החולים רצה מהר מאוד. כעבור שעתיים הגיעה בת עמי הרוסה לבית באפקה ומצאה את שלושתנו מסטולים בחצר. לא גילחו לסאמק את הראש, לא ניתחו אותו והוא המשיך את חייו כרגיל - רק הפסיק ללכת למועדונים שבהם שרים שירי דיכאון ומוכרים אלכוהול מחורבן שמפיל אנשים על המדרכה.
2. ביוני 2012 פרסם העיתונאי מרדכי חיימוביץ כתבה ב"מעריב" תחת הכותרת “השטן ואני" - סיפורו של האיש שליווה את אייכמן במשך שנה וחצי, מהרגע שנחטף ועד שנתלה. האיש המדובר הוא עמרם לוסקי, ששמר על שתיקה 50 שנה והיה אחראי לאבטחה של אייכמן במחנה מעצר קישון (ג'למה), אגף 1 תא 2.
במערכת הביטחון היה חשש שמישהו מהשומרים או האנשים שבאו במגע עם הצורר ינסה להתנקש בו כפעולת נקם על רצח קרובי משפחתו בשואה, לכן נעשה סינון קפדני לכל האנשים שהשתתפו בפרויקט השמירה והטיפול באסיר המקולל. 24 שעות ביממה היו עיניים פקוחות על אייכמן, כל פעולה כמו תספורת ואפילו ישיבה בשירותים הייתה נצפית מקרוב, טווח אפס ממש, כדי שהאסיר יחיה עד תום משפטו ולא יחמוק מביצוע העונש שיוטל עליו.
בכתבה חשף לוסקי שבצוות היו שתי בחורות צעירות, שבין השאר עסקו בהדפסת תמלילי החקירות של אייכמן. לפני שקיבלו אותן לצוות זומנו השתיים לתחקיר מיוחד ויסודי, שבו ביררו שאין להן קרובי משפחה שעברו את השואה. השתיים לא ידעו לאיזה תפקיד מייעדים אותן ולאחר שעברו את הבדיקות, הן הוחתמו על הצהרת סודיות ללא הגבלת זמן על הג'וב שלהן. אחת הצעירות הייתה יפהפייה בלונדינית בעלת עיניים תכולות בשם בת עמי.
שנים ארוכות לא דיברה בת עמי על הג'וב הזה, שבמסגרתו שהתה 24 שעות ביממה בקרבתו של הצורר הנאצי. אחרי עשרות שנים היא סיפרה רק על
הטראומה שהייתה לה כשהדפיסה את תמלילי החקירה של אייכמן והבינה את גודל האסון הענק שעבר העם היהודי, ולמדה כמה נכבד היה החלק של המנוול שהייתה בקרבתו במשך חודשים ברצח המיליונים. דבר נוסף שזעזע אותה היה שיטות החיסול של הצוענים שאותן תיאר אייכמן, שיטות שהדמיון האנושי לא מסוגל לתאר. בחיוך היא סיפרה שהייתה מחדדת את העפרונות שבהם כתב אייכמן והייתה מורידה את השפיץ, איך היה מחייך אליה כשהביאה לו תה בכוס מקרטון ועל כך שבא לה להקיא בכוס כשהיה מחייך אליה את חיוכו המעוות. לימים היו שניים מהאחראים על חטיפת אייכמן, צביקה מלחין ורפי “המסריח" איתן, לאורחים קבועים בבית הזוג ינאי.
בת עמי הייתה מה שמוגדר “שאטרית", יענו אחת שלא עושה חשבון. כשסאמק הפעיל מיזם דיג וייבוא דגי ים מאריתריאה לישראל, הוא שהה תקופה מסוימת במדינה האפריקאית. בת עמי כל כך התגעגעה אליו ואמרה שלאהבה אין גבולות. היא החליטה לנסוע לאריתריאה. לצורך זה גייסה חברה אמיצה ושתיהן עלו על ספינת משא בדרכן לאפריקה.
אגב, סיפור חתונתם הצנועה ברבנות הפך ללהיט רכילותי בתל אביב של אותם הימים. בת עמי עמדה מתחת לחופה בערב חורפי כשהיא לבושה בשני מעילים. היא הסבירה שהיא חולה וקופאת מקור, אבל הסיבה האמיתית למעילים הייתה העובדה שבת עמי נישאה בחודש התשיעי להריונה. אחרי החופה היא נסעה לבית החולים וילדה את בנה הבכור, יובל. אגב, ב-1952, כששירתה כחיילת בצה"ל, היא צולמה והופיעה על השער של “במחנה, עיתון חיילי ישראל". בצילום היא ניצבת מאחורי ספינת חיל הים, איך לא.
שש שנים אחרי מותו של סאמק, בת עמי דעכה. אני עוד זוכר איך הלכתי איתה לבקרו במרכז האלצהיימר ליד בית החולים תל השומר, והוא לא זיהה אותה. היא נשברה. ביום שני, לקראת השקיעה, היא נקברה בקרבת הים שאותו כה אהבה, לצד בעלה האהוב והנערץ. עכשיו יהיו בת עמי וסאמק צמודים זה לזה לנצח.
יא אללה, כמה אהבתי אתכם.