מי מכם שעוקב אחרי טור זה ודאי הבחין שנעדרתי בשבוע שעבר מכתיבה. הסיבה פשוטה: הייתי זקוק למנוחה לאחר שעברתי התמוטטות עצבים בעקבות מסע שערכתי ביחד עם בני הקטן לפסטיבל יובל המבולבל בגני יהושע. מודה, לא הגעתי מוכן, חשבתי שמדובר בפעילות קלילה שאפשר לעשות בלי הכנה נפשית מוקדמת, ושילמתי מחיר כבד על השאננות.

בן ה־3 הוא פריק כבד של יובל המבולבל. אני חושב שרק מכמות ההזמנות ב־VOD של סרטיו שבני עשה בשנה האחרונה יובל יכול לקנות לעצמו אוטו חדש. הילד מכיר את כל שיריו בעל פה (אני מדבר על הלהיטים ״שיר הבלבולים״, ״בלון גדול, בלון קטן״, ״תן חיוך והעולם יהיה הפוך״, ״ריקוד הצ׳וקומוקו״ וכמובן הבלדה ״אני מאמין בעצמי״ - השיר האהוב על הילד שלי). לעתים הילד אפילו מבקש ללכת לישון עם החולצה של יובל המבולבל שקנינו לו בפורים כשהתחפש ליובל.

כשנודע לי על קיומו של הפסטיבל־יובל הזה, היה לי ברור שאני חייב לקחת לשם את בני. הזמנתי כרטיסים באינטרנט ובישרתי לו על המאורע. אחר כך הראיתי לו את הסרטון שיובל העלה ביו־טיוב, שבו הוא מזמין את הילדים ל״פסטיבל הגדול שייערך בפסח הקרוב, פסטיבל עולמו של יובל המבולבל״.
הילד היה מאושר. גם אני. חשתי את עצמי אב השנה. ״העולם של יובל המבולבל מחכה לנו״, אמרתי לילד בחיוך, אולם מה שלא ידעתי זה שאי אפשר סתם ככה להיכנס אל תוך העולם הזה. זהו עולם קשה, תוקפני, צווחני, שכולל הרבה מגבונים לחים, עמדות צביעה, מתקנים מתנפחים, בובות ענק מתנפחות של יובל המבולבל, שמי מההורים שאינו מצויד בכדורים נוגדי חרדה, עדיף שלא יביט בהם ישירות, וגם בלונים שעליהם פרצופו של יובל ועמדות קריוקי של שירי יובל.



תוך עשר דקות מהכניסה למקום מצאתי את עצמי נוטף זיעה, כשאני אמור גם להחזיק את ידו של הילד וגם את הבלון, הבובה, חוברת הצביעה והפוסטר של יובל שהוא ביקש ממני לקנות לו. הילד גרר אותי ברחבי המקום כשבכל שנייה אני מבין יותר ויותר שהגיל הרך אינו כזה רך. כל שנייה נכנס בכם ילד שלא שם לב לאן הוא הולך, כי הראש שלו תקוע בתוך חוברת הצביעה של יובל. ואם אתם לא מאמינים, שטפי הדם ברגלי יעידו על כך.

הילד סחב אותי לכיוון הבמה, שם שרו את שירי יובל בגרסת קריוקי. ברגע שהגענו הוא התחיל לשיר את אחד השירים שנוגנו. אני הרגשתי שבדרך פלא המילים של השיר (שנקרא ״הדרך שלי״) מדברות על מצבי הנפשי ברגעים אלה ממש: ״בעולם שבו כולם חושבים אותו דבר/ מחפש את המקום שבו הזמן נגמר/ מנסה להתקדם בתוהו הגדול/ להיות חזק ולא ליפול״. האם יכולה להיות הגדרה טובה יותר למצבי מאשר ״מחפש את המקום שבו הזמן נגמר".

״ד״ר, אני במצוקה״, שלחתי הודעה דחופה לפסיכולוגית שלי.
״מה קרה?״, היא השיבה.
״פתאום קלטתי שיש לי ילד ושאני צריך להיות אבא שלו״, כתבתי לה. ״אני מרגיש שאולי המשימה הזו גדולה עלי״.
״עברת דברים הרבה יותר מאתגרים בחיים״, כתבה לי הפסיכולוגית, ״עברת גמילה מסמים. זה הרבה יותר קשה״.
״כן״, כתבתי לה, ״אבל זה לא היה בגני יהושע, בטמפרטורה של קיץ מזרח־תיכוני ובאחוזי לחות גבוהים, וביחד עם 300 ילדים קטנים. נראה לך שהייתי יכול להיגמל ממשהו בתנאים כאלה?״.

“ואני מאמין בעצמי״, הילד שר בקולי קולות לצלילי המוזיקה, ״כי אני זה אני והאמת בתוכי/ ואם רק אסתכל בלבי/ אמצא את הדרך שלי״. כמובן שאני מיד גם שאלתי את עצמי מהי הדרך שלי, והיה לי ברור - הדרך החוצה מפסטיבל עולמו של יובל המבולבל.

צחוק בצד לרגע, אני חייב לומר משהו לא מתחכם ולא סרקסטי, משהו פשוט וישיר על יובל המבולבל. ברגע שנולד לך ילד ואתה נחשף לעולם הבידור של הגיל הרך, אתה לא יכול שלא להרים גבה לנוכח האלימות והברוטליות בתוכניות הילדים שעל המסך. בנוף האגרסיבי הזה יובל המבולבל שונה מאוד, והוא מביא איתו משהו מאוד תמים ואפילו ערכי. יש משהו מקסים בתכנים שהוא משריש בילדים באמצעות השירים והתוכניות שלו. ערכים כמו אהבת האחר, אהבת ההורים, אהבה ואמונה עצמית, שמחת חיים, פיתוח ייחודיות, וכמובן חדוות הבלבול. כשאני מנסה לדבר עם הילד שלי על הדברים האלה, כשאני מנסה להעביר לו מסרים בסגנון, אני חוטף בתגובה אמירה חדה: ״אבא, אתה משעמם״. אז זה יפה שיובל מצליח לעשות את זה בלי לשעמם.

###

בדרך חזרה מהפסטיבל, כשהיינו באוטו, שאלתי את בני: ״למה בעצם אתה כל כך אוהב את יובל?״.
״כי הוא כמוך, אבא״, השיב בני.
״מה זאת אומרת?״, התעניינתי.
״כי הוא מבולבל, בדיוק כמוך, אבא״, הוא אמר.
בדיוק כשהוא סיים להגיד את זה נשמעה צפירה חזקה מהאוטו שעמד מאחורי. הסתכלתי במראה וראיתי שם מישהו שהוציא את הראש מהרכב וצעק לכיווני: ״יאללה זוז, תראה כמה מקום יש לך״. האמת היא שהוא צדק. ״נכון, נכון״, אמרתי לו, ״מצטער, לא שמתי לב״.
״אתה אבא מבולבל״, חזר הילד על המנטרה.
״נכון, נכון״, אמרתי בחזרה, ״אני באמת קצת מבולבל״. 