25.4.1982 היה נקודת המפנה בחיי: אחרי כמה שנים בגן עדן ידעתי שאני חוזר לגיהינום של הציוויליזציה. התמונות שחולפות לי בראש ב"יום הזיכרון לפינוי" מדהימות. אני נזכר ביום שבו הגיע השיטפון הגדול. מכוניות התהפכו, חלקן נסחפו לים, אנשים נהרגו, שתי חיילות בבסיס חיל האוויר טבעו במשרד שבו עבדו, סגן ראש המינהל התחשמל כשעמוד חשמל התמוטט על הרכב שבו נהג, הקומה הראשונה של מלון "מרינה שארם" במפרץ נעמה התמלאה אדמת סחף ונאטמה - זה היה מראה נורא מפחיד אבל גם מלא הוד. הטבע שולט, ולבני האדם אין מה לעשות נגדו. אחד הצילומים הנפלאים שיצאו מהמצלמה שלי היה של ילדים במרכז המסחרי באופירה, עומדים בשלולית כשהם אוחזים במטריות.
הבטתי מופתע לחלוטין מהמפגש המרגש הזה. "בעניין הסיגריה", צחק הנהג, "איך שנכנסנו למעגן, עוד לפני שירדנו לחוף, התחננת שניתן לך סיגריה ושאלת אם יש וויסקי על הדבור. וויסקי לא היה, אבל סיגריות היו, ונתתי לך קופסה טיים". כשעמדתי לשלם לו עבור הנסיעה, הוא כעס עלי. התעקשתי, הוא התעקש, ומי שהציל את המצב המביך היה קבצן שחבש כיפה גדולה, מאלו שניגשים לחלונות הרכב. נתתי לו 100 שקל ושלחתי אותו לעשות "מי שביירך" לנהג המונית.
אני יכול למלא מוסף שלם בסיפורים ותמונות מהשנים הטובות בשארם, שהסתיימו בחתימת הסכם השלום בין מנחם בגין לנשיא המצרי אנואר סאדאת ובמסע העצוב שלי על הג'יפ מאופירה לאילת כשאני מתודלק בערק ומזיל דמעות פרידה. את המסע הזה סיימתי בכפר של רפי נלסון באפיסת כוחות. שלושה חודשים רבצתי אצל נלסון שתוי כלוט, מקווה שנוכל לחזור הביתה לשארם. השיער הלבין, הכרס גדלה, הלב נשבר. אמרו לנו שהפינוי הוא מחיר השלום - סאדאת נרצח, בגין שקע בדפרסיה ודעך עד שמת. ואני, ברגעי עצבות, שוקע בחלומות אבל יודע שגם אם ישובו לשארם בשלישית - לא אגיע לשם.
התרעות פיקוד העורף