אי אפשר היה שלא להזיל דמעה אל מול המסך האחרון של “מבט” אתמול בערב. אי אפשר היה שלא להבין ללבם של העיתונאים שדיברו שם מדם לבם. דמעותיה של גאולה אבן, קינתו של רפיק חלבי, הדברים החשובים והמדויקים של יעקב אחימאיר, הכאב של הצלמים ובעיקר כל אלה שיתפוגגו מהשידור הציבורי באלמוניותם, כל אלה שכמו שאמר אחימאיר “מעולם לא התאפרו”, אבל נתנו את מיטב שנותיהם בבניין המתפורר והמדכא ההוא ברוממה כדי שהציבור הישראלי יראה חדשות בתשע, אחר כך בשמונה, וכדי שיהיה שידור ציבורי.
ההחלטה האחרונה הייתה האומללה מכולן והיא שייכת לכונס הנכסים הרשמי, שהחליט להוריד את השאלטר על "מבט" בהתראה של שעה. יכול להיות שהיו לו סיבות טובות, אבל לא הייתה בו נשמה. "מבט" הוא מוסד. לא סוגרים מוסד כמו שמגרשים כלב רחוב מהבית. לא קוברים את מה שהיה פעם המגדלור של השידור בישראל קבורת חמור. למרות הכאוס המוחלט והרשלנות המחפירה שבה מתנהל כל עניין התאגיד/רשות השידור בחצי השנה האחרונה, את זה היה אפשר וצריך למנוע. להודיע כמה ימים מראש על השידור האחרון ולאפשר פרידה מכובדת. כמה חבל.
מכאן והלאה, אני חלוק על חברי עובדי הרשות. חלק מהם השתלחו באישיות הווירטואלית והדמונית של התאגיד כמקור צרותיהם. לא זו האמת. את ההחלטה לסגור את רשות השידור ולהקים את התאגיד קיבלה ממשלת נתניהו הקודמת (כחלון בכלל לא היה בה) כדין. הוקמו ועדות מקצועיות, נערך דיון ארוך ושקוף בכנסת, התקבל חוק. גורלה של רשות השידור נגזר אז, לא היום. הבעיה הייתה כשראש הממשלה החליט שהתאגיד החדש לא בא לו טוב בעיניים והחליט לשנות את רוע הגזרה. בדיוק כמו שהחליט בזמנו לבטל את הבחירות לנשיאות כי ריבלין לא התאים לו.
באותו רגע, נעורה מחדש תקוותם של עובדי הרשות. באותו רגע, החל העינוי הנפשי הנורא שעברו האנשים הטובים האלה בשנתיים האחרונות. בסוף היום, מה קיבלנו? במקום תאגיד אחד, שניים. כאוס ניהולי מושלם. אף אחד לא יודע מי נגד מי, מה ישודר, מי אחראי על מה ומה ייצא מזה. ההישג הגדול של נתניהו ושלוחיו העלובים: פיטוריו של ברוך שי מתפקיד מנהל החדשות. למה? כי מישהו לחש למישהו שהלשין למישהי ששי עבד בערוץ 10 או משהו. למרבה הגיחוך, בגלל המצב המטורלל שאליו נקלע המהלך כולו, בשבועיים הקרובים שי לא רק שלא יודח, אלא ישודרג, ורק אחר כך יודח. כך, כמו תמיד, הצליח נתניהו לשלם את המחיר הכי יקר, לאכול את הדגים הכי סרוחים, ולהיות מגורש מהעיר ונושא באחריות לפיאסקו.
הנה עוד משהו לא פופולרי: רשות השידור הרוויחה את סגירתה ביושר. בתוך תוכם, הישרים שבעובדיה (הרוב המוחלט) יודעים את זה. השידור האחרון של "מבט" לא היה אתמול, אלא לפני שנים ארוכות. הציבור הצביע בשלט והערוץ הראשון של הטלוויזיה הפך לא רלוונטי, לא משפיע, מנוהל ברשלנות וקורס. כשגלעד ארדן, לפני הניתוח להסרת עמוד השדרה, ראה עם מה יש לו עסק, הוא החליט החלטה נכונה: מיטב היו”רים, המנכ”לים והשרים נשחקו במטחנה הזו. כל הרפורמות נתקעו או כשלו. הוא ניצב בפני דינוזאור עם 2,000 עובדים, שעלה מיליארדים והפיק 3% רייטינג ביום טוב.
כולנו גדלנו על הערוץ הזה וכולנו חייבים לו תודה ענקית. אבל מאז קרו כמה דברים, העולם זז והוא נתקע. שידורים חיים עוברים דרך טוויטר ופייסבוק, בעוד הוועדים הכוחניים של הערוץ המשיכו להתעקש על צוותי שידור של 7 אנשים, אחרת נוריד את השאלטר.
גורלו של הערוץ נחתם בשנים ההן. את הנעשה אין להשיב. זו האמת ואין בלתה. אלא שבגלל ההתנהלות השלטונית, ראש הממשלה הפרנואיד ועדת סייעניו שלא בוחלים בכלום, הפכו את המהלך ההוא שחוקק בכנסת, לעינוי דין אכזרי, מתמשך וקטסטרופלי. אז עכשיו במקום לסגור תחנה כושלת ולהקים תחנה חדישה (המהלך המקורי), סוגרים תחנה כושלת, מקימים שתי תחנות חלופיות, שבנויות על התחנה הכושלת, אחרי שרימו את כולם ושתלו בהם תקוות שווא לאורך זמן. רק בישראל. היה שלום, "מבט". היי שלום, רוממה. נעמתם לנו מאוד. ומחר תזרח השמש.