מרוב המילים הגרנדיוזיות שנאמרו סביב מהדורת מבט האחרונה, לא נותר כמעט מקום למילים הקטנות, המדויקות, הנוגעות, הנכונות. הרי זה לא "קץ הדמוקרטיה" שהגיע. זו פשוט החאפריות הישראלית במיטבה. כל סאגת התאגיד, כולל הדרך שבה התבשרו העובדים שעה לפני השידור שזו תהיה המהדורה האחרונה, היא ביטוי למערך שלטוני שתפור טלאים־טלאים. היא הוכחה שפקידי המדינה ועסקני הציבור אינם כשירים לנהל דבר, וככל שפחות סמכויות ניהול יהיו בידיהם, כך עדיף לאזרחי המדינה. ובנוגע לקץ הדמוקרטיה - זילות המונח הזה מסוכנת בפני עצמה. אין הרבה מונחים שאוטמים את אוזני הקהל כמו היגוי דרמטי של צמד המילים הזה, שנלעס עד דק ולגמרי הוזנה.
זה גם לא "האינטרס הציבורי" שנפגע. מה זה בכלל "האינטרס הציבורי", ואיך מבדילים בינו לבין נרקיסיזם אובססיבי של אנשים שטוענים בתוקף שהם "משקפים את האינטרס הציבורי"? האינטרס הציבורי הוא תקשורת חופשית, מגוונת וכמה שיותר מהימנה ומאוזנת. האינטרס הזה לא כל כך נשמר בשנים האחרונות מ־1,000 סיבות, שרובן קשורות בחיץ הדרוש בין תקשורת לפוליטיקה. האינטרס הזה נפגע מרגולציה מוגזמת על שוק התקשורת, כולל סיבוכי הפירוק וההרכבה והתנאים הדרקוניים שחלים על הערוצים המסחריים, שיוצרים פקעת בירוקרטית שלא משפרת את התוכן, אלא עסוקה בהצדקת קיומה. עדיף היה לאפשר שוק תקשורת חופשי מרגולציה ומפוליטיקאים במקום לבחוש מכל עבר תוך שליפת המילים "האינטרס הציבורי" בכל פעם שזה מתאים לקידום אינטרס אישי.
זו גם לא "אכזריות סדיסטית" להודיע שעה מראש על סיום "מבט". זאת רשלנות, אטימות וקידוש השליפות מהמותן על פני מהלך תקין של קבלת החלטות וביצוען. זה חוסר יכולת להוציא תוכנית אל הפועל, כי בין קבלת ההחלטה לבין הביצוע השתנו כמה אינטרסים, ומאותו רגע אין אחד שלא דחף בגסות את ידיו לקדרה כדי לתפוס לעצמו איזו פיסה. אין שום שליח ציבור כאן - החל בראש הממשלה וכלבלביו וכלה בכל מי שיצא נגדו בעניין למען האינטרסים שלו ושל אנשי שלומו; כולם שליחים מטעם עצמם.
בתקשורת היו דרמטיים מידי
זה לא עצב גדול לכל מדינת ישראל. מבט השיג שלשום 5.4% רייטינג, שזה אומנם שיעור גבוה משהוא משיג בדרך כלל, ובכל זאת, שיקוף הדרמה בכלי התקשורת היה גדול פי עשרות מונים מהדרמה עצמה. זה גם לא באמת עצב גדול לטאלנטים שמילאו את תוכניות האקטואליה בנאומים דרמטיים - וממשיכים את דרכם מהשבוע הבא בתאגיד. אין ספק שהלב נצבט, אבל זה עצב גדול רק לעובדים שהולכים הביתה, ואין להם איך להתפרנס החל ממחר. לאלה שבשבוע הבא כולנו נשכח מהם. אז במקום להתבכיין בשמם לא עדיף היה לנסות לעזור להם עם עצות טובות, קשרים, קורסי הסבה, מעט אופטימיות? כל אלה היו עוזרים למפוטרים יותר מערימות הדמעות.
זה גם לא הדבר הדרמטי ביותר שקרה השבוע. בין ארדואן לפוטין לטראמפ האימפולסיבי, העולם משתנה לנגד עינינו בעוד העיתונות קצת יותר מדי עסוקה בעצמה. התרגלנו לדרמטיזציה מוגזמת, אבל היא לא באמת עוזרת להשיג את המטרה. להפך. מה שקורה עם המילים הגרנדיוזיות זה שבסוף הן עפות לציבור מעל הראש, נשכחות בדרמה המוגזמת הבאה ולא באמת עוזרות לשנות.