לוחם חופש, לכאורה, שדופק חטיף טורטית בשיאה של שביתת רעב, זה יותר גדול מתסכיתי השבת של פעם. זה מעל מערכון ב"ארץ נהדרת". זה עוקף את הגששים. פאק, זה יותר מצחיק מ"סיינפלד". גם אם היו יושבים גדולי התסריטאים ביקום לישיבה סטלנית במיוחד על גראס רפואי מהחלל, הם לא היו מפנטזים על רמת אהבלות כזו. מרואן ברגותי מוגדר בידי חלק מבני עמו כמנהיג. גואל. מהצד השמאלי של המפה, אצלנו, מיתגו אותו כנלסון מנדלה החדש.

בשבוע שעבר בנו העניק ראיון ב"הארץ" וקרא לשתות מי מלח כאקט של הזדהות עם מאבקו ההרואי של אביו. למרות כל הבילד־אפ הזה, מנהיג שביתת הרעב של האסירים, ארכי־רוצח, האיש שתקוותיה של פלסטין על כתפיו, לא מסוגל להחזיק את הבטן לכמה ימים ותופר ופל מתוק משנות ה־80 בשושו. זה רגע נדיר של קומדיה. כמה מהממת היא המציאות שמזמנת יחד, בעזרת השב"ס, מצלמה לשירותיו של “שובת רעב" שזולל על האסלה פירורים ועם כל הכבוד לכמה מחברי הכנסת בישראל, שבאמת הפליאו בהישגיהם בשבועות האחרונים, הכל מתגמד מול האקט התחמני הזה.

מרגע שנחשף הצילום, החלו הספינים. מיללות שהסרטון מפוברק ועד לטענות שמדובר בהפרה בוטה של זכויות אדם. הכל, רק לא להתעמת עם העובדה שמדובר בהנהגה רופסת, אופורטוניסטית, שמתמחה בהחרבת העתיד של עמה. אם נהיה מחויבים לעשות שלום עם האנשים האלו, הלך עלינו. על הקודקודים לא בטוח שניתן לסמוך. תראו את איכות שביתות הרעב שלהם.



אני כותב את זה, וברור לי שאקבל בראש. שמאלנים רושפים ופעילי שלום אלימים יציינו, שוב, בצדקנות בוטה, שאני דביל, פאשיסט ויוסיפו שיום אחרי שכולם יתאפסו, אהיה בין אלה שייזכרו לדיראון עולם (היה גם מישהו שכתב ש"אתלה בכיכר העיר". חצי מוסוליני). האמת, נמאס לי. עייפתי מהעיסוק בימין ושמאל ובמקומי במארג הבין־גושי. גם כלפי חוץ וגם אצלי בראש. אבל אפילו אם אחליט שאני מדפדף הלאה והופך את תפיסתי הפוליטית לעוד עניין, אחד מני רבים בחיי, לא אוכל לעשות זאת. אותה “יציאה מהארון" שהרבצתי בטור כאן לפני מספר חודשים, חלחלה מעבר לעיתון ולפוסטים בפייסבוק, ובעיני רבים היא מגדירה אותי.

בסופ"ש האחרון ישבתי בבית קפה. שתיתי אמריקנו מפואר וקראתי את עיתוני סוף השבוע. אני אוהב את ההרגל הקטן הזה שפיתחתי. הבורגני שבי מפציע כנראה. משקה חם, ביצה מקושקשת ושמש. בלי פרלמנט ובלי בטיח. זוגתי, אנוכי והעיתונים. לפעמים גם יש זמן לספר. הפעם לא היה כל כך כיף. בעודי מעלעל ב"הארץ" ניגש אלי אדם. מראהו חביב. לא ילד. חייכתי אליו בנימוס בחזרה. הוא פנה אלי והצהיר שאסור לי לקרוא את “הארץ" בפומבי. מה ששמעתם. חצי מבודח וקצת מתריס. “מה יחשבו", הוסיף בלעג.

הועמדתי למשפט בידי אדם שאיני מכיר. מתברר שמרגע שאתה מצהיר על אמונתך הפוליטית “הלא נכונה", לגיטימי להטיח בך עלבונות קלים. מותר להסתלבט וטיפה להשפיל. יש כאלו שאפילו אמרו לי: “אלחץ לך את היד אף על פי שאתה ימני". זאת, אחרי שאמרתי להם שלום בנימוס ובחום. לכל אחד יש חוכמה אחרת. לא נעימה. מין ביזוי קטן. טקס שעושים. זה החרא שאני צריך לאכול. כל יום. כל הזמן. ועם כל הכבוד, איני מאלה שזועקים בחוצות דברים קיצוניים ואלימים. לא זוכר שצעדתי ליד בן גביר לאחרונה.

במקרה שהה באותו בית קפה מבקר טלוויזיה שאינו מחביבי. היות שהיה חנוק במקום, ישבנו בצמידות. עמדתי מול דילמה. האם לפתוח ג'ורה על אותו אדם שהתחיל לעקוץ בעניין “הארץ" או לחייך ולקבל את הכל בשלווה כמו טמבל שימושי. שק חבטות לדאחקת הסופ"ש שלו. חלמתי לשחרר את חרצובות לשוני, אבל ידעתי שראוי להיות קול. לא לעשות עניין. עניתי בסימפתיות שלהבא אקרא רק עיתונים קלילים. האיש לא הרפה. המבקר נוכח ואני לחוץ. למה? לא יודע. אולי כי מדובר באדם שהפסיק לכתוב ביקורות לפי איכות המוצר הטלוויזיוני וכעת הוא מתרכז רק בשאלה אם התוכנית המסוקרת מתנגחת בשלטון או לא. אם היא נגד הממשלה הרי היא משובחת, ואם לאו, הבוז לה. אותו אורח לא רצוי המשיך להרביץ הגיגים על חשבוני עד שהתחפף. בינתיים עלה הדופק והתחרבן הקפה.

אבל יש גם צדדים אחרים, הפוכים. כשאני מרצה מול קהל שניתן להגדירו כימני, הסקרנות רבה. הטון חיובי. “מה גרם לשינוי?", “איך מקבלים אותי מסביב?", אני מת לספר להם הכל. החד־צדדיות. הצביעות. המועדונים של הנכונים וההדרה של הדחויים. מצד שני, לא בא לי להוציא את דיבתם של אחרים. עושה לי קצת צמרמורת בגוף. לכן אני מאופק.

זהיר וגם קצת מפחד. חושש שאפלוט משהו שיגרום לי נזק. שוב ושוב בהרצאות אני מבקש לא להרים נייד או מכשיר הקלטה. בסוף ההרצאה יש בקהל המבקשים לדעת אם אני הולך לפוליטיקה ומתי. עצם השאלה מביאה את חברה שלי להוריד לי כאפה מאזנת על הראש. “שלא תעז". אני עונה בנימוס שזו מחשבה יפה, אבל למה לי לעזאזל לעשות את זה לעצמי. לריב כל היום בוועדות ולהתכתש עם חבר כנסת א' על רבע כותרת במקומון. ובכלל, זה לא שקיבלתי קריאה עם מחיאות כפיים מהדהדות. יש טובים ממני. בעשרות דרגות. ועדיין נדמה לי שעבורם אני מסמל משהו. הנה זה קורה לי, התנפחתי. הפכתי לימני יהיר שלוקח הכל ברצינות גדולה מדי. אני חייב לזכור שהחיים בסוף הם לא יותר מטורטית מתוקה וקפה של בוקר שנלגם בלי הפרעה. ואני? בקושי טוויסט.