ראוי שגם בעלי טורים יעשו מעת לעת ספירת מלאי ויבדקו את מה שכתבו בעבר. היכן דייקו, היכן פחות, היכן הלכו והוליכו שולל. הנה אוסף כזה, העוסק ביחסי טראמפ וישראל. אפשר לקרוא לזה חשבון נפש. הוא בהחלט נדרש לקראת הביקור הנשיאותי בשבוע הבא. ביקור שחלק ניכר מהדיווחים לקראתו מקורם בשמועות, משאלות לב והערכות שיתבררו בדיעבד כמוקדמות או מוגזמות.



כך כתבתי – נראה שמדובר בשטות - בעיצומו של המרוץ לנשיאות: “ברור שלטראמפ, למרות מה שאמר בעבר, יהיה רק מעט עניין בהשכנת שלום בין ישראל לבין הפלסטינים. זה איננו אינטרס אמריקאי מן המעלה הראשונה” (“מעריב”, 3.8.16).



וכך כתבתי – הזהרתי - לאחר החלטת מועצת הביטחון בשלהי תקופת אובמה: “יכול להיות שטראמפ יעמוד לצד ישראל ויאמץ את עמדותיה בכל נושא שעומד על סדר היום. אבל כדאי לזכור שגם בעשותו זאת הוא ידע – ואנחנו נדע – שהוא חמוש ומסוכן, ושאנחנו חסרי הגנה. שהוא יכול, אם רק יבחר בזה, למשוך את השטיח מתחת לרגלינו. ואנחנו ניפול” (“מעריב”, 29.12.16).



זמן הגעגועים לאובמה?



והנה עוד אזהרה רלוונטית בערב השבעתו של הנשיא החדש טראמפ: “טראמפ כבר הוכיח שהוא מנהיג – אבל דורסני. מי שיעמוד בדרכו לא יזכה להרבה רגעים של חסד. מי שיפריע לו לא יזכה למנה גדושה של סימפתיה. כל זה מצוין כאשר טראמפ בעדנו, כאשר מדיניותו מתאימה לנו. כל זה ייראה בעייתי יותר ביום שירקום עם ולדימיר פוטין הסדר אזורי על חשבוננו, או כאשר יחליט שפרס נובל לשלום מחכה לו אם רק יכופף מעט את ידנו... האם יום כזה יגיע? אפשר שכן ואפשר שלא. אבל אם יגיע, הוא יעורר בנו געגוע שכרגע נראה בלתי סביר: לברק אובמה" (“מעריב”, 19.1.17).



והנה שאלה ששאלתי לקראת הפגישה הראשונה בין טראמפ לראש הממשלה בנימין נתניהו לפני שלושה חודשים. התשובה התבררה השבוע: “הנה שאלה שראש ממשלה ישראלי לא נאלץ להתמודד איתה עד הפגישה אתמול בין בנימין נתניהו לבין נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ: מה מותר ומה אסור לומר לנשיא על רוסיה - וביתר פירוט: האם ועד כמה אפשר לסמוך על הנשיא שמה שנאמר בחדרו על הרוסים לא ימצא את דרכו, בסמכות וברשות, לאוזנו של ולדימיר פוטין” (“מעריב”, 16.2.17).



לא מספק יציבות



וכך ציינתי לאחר התקיפה האמריקאית בסוריה: “האמריקאים, או לפחות מי מהם שנמצא כעת ליד ההגה, לא איבדו את האמביציה להנהיג את העולם וגם למשטר אותו. טילי הטומהוק הם הגרסה האמריקאית למכת הסרגל של מורה קפדן על אצבעותיו של תלמיד סורר... מי שמכם להיות מורים, שואלים הסורים, הרוסים, האיראנים. והם צודקים: איש לא ביקש מאמריקה ללמד אותו הלכות דרך ארץ... וכמובן, יש מידה של פליאה למול מורה לנימוסים, הליכות ומוסר בדמותו של דונלד טראמפ. ומצד שני, עם סרגל קשה להתווכח” (“מעריב”, 13.4.17).



וכך לפני שבוע, ערב ביקור באווירה חמוצה, שהולכת ומחמיצה מיום ליום: “הנה, זהו טראמפ: עוכר שלווה. מי שמחפש יציבות, תחושת ביטחון, תיאום מסודר של מהלכים בלי הפתעות – שלא יחפש אצל הנשיא הזה. טראמפ הפתיע את ראש הממשלה בנימין נתניהו בקטנה כאשר השניים נפגשו בוושינגטון (תרגיע קצת עם ההתנחלויות), ולא יהסס להפתיע אותו גם בעניינים מהותיים יותר. זו דרכו. לשמור את כולם דרוכים. גם בעניין הזה הוא יזכיר לישראל את אובמה יותר מאשר את בוש או קלינטון” (“מעריב”, 11.5.17).



לסיכום: הערכת יתר לאמינות של טראמפ (אעביר את השגרירות) ולתפיסת העולם שביטא (לא נהיה שוטר של העולם). הערכת חסר לעניין הספציפי שלו בישראל־פלסטין ולאופן שבו האגו יכתיב גם את פעולותיו כנשיא. ציון ממוצע: עובר. לא תמיד.