אני גר בקומה השנייה בבניין קטן ומתקלף בגבעתיים. מתחת לחלוני חצר צפופה וסימפתית. עשבים סוררים שצומחים איך שמתחשק להם, שיח פרוע ששורט מדי פעם וחרסים שספק אם משה דיין היה לוקח לאוספיו הפרטיים משמשים כגדר מאולתרת. המבנה הדהוי, האפרפר והסולידי נושא קסם מיושן שמזכיר ימים צנועים, הרבה לפני מגדלי הטייקונים, הדורמנים ודירות המאתיים מיליון מטר רבוע.



השכנה מלמטה מגדלת חתולים. מכל הסוגים והצבעים. שמתי לב שחלק מרשים מהחתולות שמגיעות לאזור נכנסות תוך זמן קצר להריון. הפכנו לעמוקה. כל פיצוץ האוכלוסין הזה מתרכז על סף דלתי. מדי יום ממתין לי יללן סימפתי אחר שסופר את הדקות עד שתוענק לו מנת הליטוף והמזון הקבועה. מיאו. הכניסה לשביל פתוחה. אין שערים וסוגרים משוריינים. אבל לא הכל קסום כאן. בכל פעם שאני חוזר לביתי מקבלים את פני הררי גללי כלבים. על המרצפות החיצוניות, ליד מצבור החול ובחדר המדרגות.



איני היחיד שטובע בצרה הזו. מדובר במכה עירונית. מתברר שחלק מתושבי גבעתיים מתקשים לסגל ערכי היגיינה וכבוד בסיסי, וכך מדי ערב, בתום העבודה, מתחיל הג'וב השני שלי, שנעשה בהתנדבות גמורה ובחושך מתסכל: איסוף ספורדי בחשיכה. לוקחים נייר ושקית ניילון, מאתרים את הצרות הקטנות, לעתים הגדולות, שנותרו ומנקים, אחרת הצחנה החריפה מתגנבת עד למרפסת. השיא מגיע בשבתות, כשהמדרכות והחצרות הופכות לשדה מוקשים. כדי לצעוד בשכונה נדרשים אינסטינקטים של חבלן וכושר דילוג משוכלל, וטיול שאמור להיות פורקננו השבועי הופך לגועל נפש אחד שלם.



השבוע, רגע לפני שכף רגלי חצתה את סף החצר, כלב מטופח וגנדרן עקף אותי באסרטיביות ונכנס לפני כסנוב בעל זכויות לרחרח. בפעם הקודמת שנפגשנו תפסתיו סוקר את השטח ומתכנן לבצע מעלל נלוז כשבעליו, שאינו גר בבניין, התהלך מרוחק מכלבו, שקוע בנייד שלו במעלה הרחוב. אדיש לחלוטין לזוהמה שנוצרה. באותו סיבוב לא היה לי כוח להתעמת איתו. חיכיתי בנימוס עד שהעניינים המכובדים יסתיימו וניקיתי. בולע את הכעס והתדהמה עמוק בבטן ומלמל בכחש לעצמי שזה לא נורא, ואל לי להתרגש משטויות.



השבוע שוב ניתר הכלב למתחם בזמן שהייתי שם. גם הפעם בדק אפשרויות עתידיות בנוגע לקריאת הטבע. החלטתי שזהו, לא שותק יותר. ניגשתי לבעלים, שהתעלם כהרגלו מהמתרחש מתחת לאפו. אף על פי שהדם טס לי למוח פניתי בנימוס, ביקשתי שישמור על הקטן ושיחדל מלפקוד את האזור שלא לו. בשלב הראשון האיש הכחיש שהמעשה אירע. “ראית אותו עושה את צרכיו?", שאל כשרלוק הולמס לענייני קקי, “אולי הוא סתם טייל בחצר שלי?".



“ראיתי", עניתי מוטרף, “ומה זה משנה? החצר שלי. לא שלך. אני נכנס לבית שלך בניגוד לרצונך?". הוא התפלא מאוד על הטיעון, והביט בי סקרן ומתריס. “זה כלב טוב, מחונך". “מצדי שיהיה בוגר הרווארד ועדיין. שלא ייכנס לכאן".



הטיפוס הזה וכלבו המפונפן הנחילו לי מפלה. כלב ובעיו. צילום: אינגאימג'



משהתברר לו שטכניקת ההתחמקות לא עלתה יפה, החל לנזוף בי שאין זה הגון מצדי, כקולגה לשכונה, למנוע מבעל החיים המתוק לטייל באין מפריע, כאילו העולם כולו נבנה למטרה אחת: לתת לו ולמחמל נפשו את הזכות לעשות את צרכיו. לא הועילו הסברי על כך שמדובר באזור פרטי, שמתבצע כאן פוגרום אחר פוגרום ושזה נוגד את החוק, הוא המשיך בשלו. בכל פעם מגלגל תירוץ אחר מופרך, אינפנטילי ומרגיז מקודמו. אם נפנה רגע לתיאור הנפש הפועלת בסיפור, נציין שהאדון המדובר היה די גדול. גבוה ורחב ולא נראה פראייר בכלל.



למרות זאת, לא התעצלתי וחישבתי בזריזות את הסבירות לראסיה שיחטוף במצח ואת הנזק שתעשה. ככל שהעצבים התרופפו הפלגתי בדמיוני למחזות רחוקים יותר. הגעתי לדרום ארצות הברית. סביר להניח ששם הייתי יורה בו למוות על הסגת גבול וזוכה לזיכוי מהדהד בבית המשפט. איי, לו הייתי בארצו של טראמפ. מעשית, יש לציין שיש באמתחתי היכולת לתת לו חבטה ניצחת. ארבע פעמים בשבוע, כבר 11 שנים, אני הולך מכות. זו השגרה שלי. הכל במסגרת ספורטיבית של מכון אגרוף. משמע: גם אני איני פראייר.



לפחות לא נשלחתי לקלבוש



הוויכוח לא נדם. אט־אט זלגנו לשלב שבו מחשבה מזנקת לפעולה פיזית. אלימות היא עניין שמתפרץ תוך רגעים. בשניות דין וחשבון מילולי פורץ לשיניים שבורות ואפים מנותצים. כשידי כבר קפוצה, נזכרתי בעשרות סכסוכי שכנים שהסתיימו באסון: ילדים רעשנים דוקרים מבוגר שירד לבקש שקט, ויכוח על חניה הופך לכדור בראש, ובקשה להנמיך את עוצמת המוזיקה תופחת לרצח. אלמנות, יתומים וצער עמוק שנגרם מכלום. שקללתי את הנתונים, ושטף נוסף של חזיונות, מבעית עוד יותר, פקד אותי: אני מובל אזוק לבית המשפט בטריינינג אדידס, לא מגולח, העליונית מתוחה מעל ראשי לצורכי הסתרה, בטני מבצבצת, זוגתי מתייפחת, ומשפחתי מביטה מהצד בבושה.



הצדק דרש שיקבל כאפה, אבל ההיגיון מנע. לא שווה את זה. נפרדתי במתינות מהאיש. הוספתי שוב מילת בקשה מעט תקיפה ונסוגתי. הביסו אותי. בתום הדיון נשארתי בחדר המדרגות. המתנתי. אחרי שעזבו להמשך מסע החורבן השכונתי, נטלתי שקית וחזרתי לשגרה המוכרת. שוב אספתי. לא נעים, אבל עם כל הכבוד, זה הרבה פחות נורא מלהזדקן בקלבוש.