"יו וונט סקס?", שאלה אישה צעירה שניסתה לשוות לקולה גוון סקסי, אבל מבטה היה אטום. "נו, ת'נקיו", מלמלנו נבוכים ופנינו אל המעדנייה הצרפתית היקרה–להחריד מול מלון "רדיסון–בלו", השגרירות הלא–רשמית של עכברי הקזינו מישראל. אם לשפוט על פי הרשתות החברתיות, האייטם החדשותי המדובר של השבוע שעבר לא היה ביקורו הצפוי של טראמפ ואפילו לא סגירתה של רשות השידור, אלא הכתבה ב"אולפן שישי" (ערוץ 2) על מסיבות הרווקים בבוקרשט.

למי שהחמיץ את התיעוד (לכאורה): חבורת צעירים מישראל חוגגת כביכול את נישואיו הקרבים של אחד החברים בכמה ימי הוללות בבירת רומניה, כולל הימורים, שתייה מרובה ו"התחככות תמורת תשלום" בצעירות מקומיות (אפשר שהיה יותר מזה, הכתבה הותירה את ההמשך לדמיונם של הצופים).
התגובות ברשת נעו מ"בבונים" ל"אני מקווה שהוא התחתן לפני שהכלה ראתה". תכף נחזור למשפחת הכלה, אבל קודם כל אני צריך להסביר מה עשיתי שם, נכון?



ובכן, בדיוק באותו שבוע שבו צולמה הכתבה, חרשתי את רחובות בוקרשט. לא חיפשתי זונות, גם לא קזינו (כשלוש שעות לפני עשר שנים בווגאס הבהירו לי שזה לא ממש הקטע שלי): הסיבה לכך שתרתי את העיר ביחד עם שני שותפי וחברי, הייתה כדי לבנות בה מסלולים לשוחרי קולינריה.

מסתבר שטיולי "פודיז" היו לענף תיירות משגשג, אבל בניגוד למשל לצרפת או לצפון איטליה, דווקא היעדים הזולים - ממדינות כפורטוגל, סלובניה וקרואטיה ועד לערים כוורשה ובוקרשט - שהיו ליעדי תיירות חמים בקרב העם היושב בציון (כשהוא לא בחו"ל, הכוונה), עדיין לא נתפסים בעיני רוב התיירים מישראל כאטרקציות קולינריות.

במשך שלושה ימים הפכנו כל קבב בשטח: אכלנו במסעדות, סיירנו בשווקים, דגמנו מתוצרתן של מעדניות, טעמנו יינות ובירות בוטיק ונפגשנו אפילו עם לא מעט נציגי יקבים מחוץ לבוקרשט במטרה לתאם מולם גיחה כפרית קטנה. היה מתיש (כן, אני יודע שאתם לא ממש ממהרים להגיש לי טישיו, אבל נשבע לכם שגם לעשות משהו כיפי במשך כ–16 שעות ביממה מביא אותך בסוף לאפיסת כוחות), אך גם מהנה מאוד ובעיקר מחכים - כי בין בשר ושעועית על מצע ממליגה לבירה שאחרי, פתחנו קצת את ראשינו לסביבה. בבוקרשט די במבט סביב כדי לגלות את ההשפעות התרבותיות - מארכיטקטורה ועד קולינריה - שהטמיעו הכובשים לדורותיהם: השפעות עות'מאניות ובלקניות או בנייה בסגנון איטלקי של המאה ה–19 עם באוהאוס גרמני של שנות ה־20 של המאה ה–20 וגימור סובייטי עם טאץ' מגלומני של ימי צ'אושסקו, משמשים בערבוביה כמעט בכל רחוב.



לא אטען שבוקרשט היא העיר הכי יפה או טעימה באירופה, אבל ראבק, יש לא מעט מה לראות, ללמוד, לאכול - ובעיקר לשתות - עניין שהפך את מלאכת התיעוד שלי למורכבת במיוחד. רוצה לומר: בבוקרשט בפרט וברומניה בכלל יש הרבה יותר מאשר קזינו וזונות.

אפרופו זונות, בואו נחזור לחבר'ה בדירת הרווקים: הם לא מטומטמים או רעים בעיני, הגם שלפעמים הם מתנהגים כך, ובעיקר טועה מי שחושב שהם לא מודעים לעצמם: מי שתועד ידע בדיוק מה הוא אומר למצלמה, רק פשוט לא חשב שיש בזה טעם לפגם, בעיקר כי הסביבה בארץ - מהנשים, דרך ההורים ועד לחברים, תגיב במנעד שינוע מנזיפה מחויכת, דרך הבנה ואהדה ועד לקנאה מצד הנשארים בארץ. אם עוד לא הבנתם את העניין, אז הסיפור על תיירות הקזינו והזונות מישראל לרומניה הוא לא סיפור על חבורה של ערסים אלא על חברה של ערסים! חברה שבה כל גוי עני, בין שהוא ערבי או רומני, הוא מטרה ללעג - וכל אישה צעירה היא זונה בפוטנציה. חברה שאין בה כבוד לא לעצמנו ולא לאחר.

לא בכדי המשפט השגור בקרב החבורות שבהן הבטתי בבושה על שאנחנו חולקים את אותו הדרכון הוא: "האו מאץ' יו טייק?!" - ורק הטון, לרוב, משתנה אם פונים לנהג מונית או לזונה. "נראה לי אחרי שלושה ימים כאן, נצטרך לפחות שבוע באומן", אומר אחד החבר'ה - ומצליח לזקק את כל תרבות השופכין (והשופכה) שהתפתחה כאן למשפט מדהים אחד.

החברה הרומנית, אגב, נושאת את פניה אל המחר - יותר ויותר ילדים שנולדו אחרי המהפכה, מגיעים לעמדות מפתח בתרבות, בכלכלה ובפוליטיקה. במילים אחרות: אף על פי שאני לא מהמר גדול - הייתי שם את כל הז'יטונים שלי על האפשרות שהחבר'ה האלה, שהיום נאלצים לחייך בנימוס לקופי אדם מישראל, יעקפו אותנו בסיבוב בעוד משהו כמו חמש–עשר שנים, כך שאולי עוד יבוא היום ומישהו מילדיהם ישאל את בתו של הבבון: "האו מאץ' יו טייק?".