זו לא הייתה הפתעה שדונלד טראמפ יפתיע. זה היה חלק בלתי נפרד מהחבילה. אבל גם כשידענו שבוא תבוא, הופתענו מהקלקולים והחריקות, הפדיחות והמבוכות שנלוו לתכנון ביקורו בישראל.

הבלבול, הטרלול וחוסר ההחלטיות בהכנת ביקור של 26 שעות היו והינם מדהימים ומטרידים, אבל הדבר הכי מפתיע והכי משמעותי הוא פשיטת הרגל המהירה כל כך במעמדו של הנשיא והתהליך המואץ של אובדן האשראי שלו. זה עדיין לא סופי ולא מוחלט, אבל יש כאן כמה מהלכים שמשפיעים על הסיכויים הקטנים ממילא להשגת הסדר משמעותי או פריצת דרך במזרח התיכון.



המהלך הראשון הוא ההסתערות. אף נשיא אמריקאי לא לקח על עצמו מיומו הראשון את קידום הסכם השלום בין ישראל לפלסטינים. בימיו האחרונים הכיר רונלד רייגן באש"ף כנציג הרשמי של הפלסטינים, בניגוד לעמדת ישראל. ג'ורג' בוש האב שלח את ג'יימס בייקר לטפל באזור, אבל רק בשלהי תקופתו הוביל את המהלך לוועידת השלום במדריד וגרר את יצחק שמיר בשערות שפמו ובעזרת חברים לדבר כאילו על שלום אזורי.

ביל קלינטון עסק במהפכות פנימיות, הסתבך במלחמה ביוגוסלביה והופתע כמו כולנו מהמגעים החשאיים בין ישראל לפלסטינים שהובילו להסכם אוסלו. הוא הצטרף למהלך הזה בעקבות בקשה מישראל, נגרר בעל כורחו להיות המתווך בשיחות קמפ דיוויד 2 של אהוד ברק ויאסר ערפאת ורשם כישלון מהדהד.

ג'ורג' בוש הבן היה עסוק באירועי 11 בספטמבר וכמעט לא שיחק במגרש, אף על פי שהיה הנשיא האמריקאי הראשון שהצהיר שהקמת מדינה פלסטינית היא אינטרס עליון בביטחון הלאומי של ארה"ב. הוא היה שותף בוועידת עקבה העקרה, נתן ידו להדחת ערפאת ולהמלכת אבו מאזן ועסק בעיקר במהלכי סרק, כמו הסדר המעברים והבחירות שכפה על ישראל בשטחים, שהביאו לניצחון חמאס.

ברק אובמה המושמץ בכלל ניסה לחמוק ממעורבות אישית בנושא. הוא מיד העביר את המאמץ לאנשים אחרים, בהתחלה לסנאטור לשעבר ג'ורג' מיטשל ואחר כך החליט לעצור הכל. רק בגלל הפצרותיו של שר החוץ החדש והנמרץ שלו ג'ון קרי - "האובססיבי", כפי שכינה אותו בצדק משה יעלון - חודש המהלך לקראת אמצע הקדנציה השנייה.

הסתערות ממוקדת

טראמפ הפתיע. בניגוד לכל מה שהצהיר והבטיח במערכת הבחירות, הוא הסתער אישית על המשימה. הבטיח את "העסקה המושלמת", התפאר בכך שהוא היחיד שיכול לסגור עניינים והתחיל בסבב פגישות. הוא מנהל זאת באמצעות ג'ייסון גרינבלט, שליחו האישי. לא דרך היועץ לביטחון לאומי, כמו שהיה בימי קונדוליזה רייס, ולא באמצעות שר החוץ שלו רקס טילרסון, שנמצא כמעט לגמרי מחוץ לתמונה. לכאורה זה מבטיח סיכויים גדולים יותר. נשיא משוחרר ומגויס שיכול ללחוץ על הצדדים ורוצה לרשום על שמו את המגדל שאיש לא הצליח להרים: "שלום ישראלי־פלסטיני".

הבעיה היא במהלך השני: אובדן האשראי הציבורי שלו. המהלך הראשון, ההסתערות, מאפשר לנשיא להטיל את כובד משקלו ולדרוש תוצאות, לאיים ולפתות. הוא בא אליו עם האשראי הציבורי והבינלאומי שיש לנשיא המעצמה הגדולה בעולם ומנסה לשנות. המהלך השני הוא פשיטת הרגל מהאשראי הזה. נכון, טראמפ חילץ מאבו מאזן פגישה חנפנית בלי דרישה לתנאים מוקדמים לפגישה עם בנימין נתניהו. הוא גם קיבל הסדר בנייה שמאפשר סוג של ריסון, בעיקר בבנייה בשטחים. הוא קיבל "מי שבירך" מהסעודים, שבאים עם צ'ק שמן על סך 100 מיליארד דולר בעסקת נשק. כולם חוששים מתגובותיו ולא פחות מזה מאופיו המורכב.

אבל במקביל הוא החל בתהליך פשיטת רגל: ההדלפה לוולדימיר פוטין, חקירות קשריו עם רוסיה, פיטורי ראש ה־FBI והטענה של ג'יימס קומי, על כך שטראמפ ביקש ממנו לטייח את חקירת היועץ לביטחון לאומי הקודם. סימני השאלה פוגעים באשראי של הנשיא להוביל מהלכים בינלאומיים.
כשיבשילו התנאים להסכם, ישאלו את עצמם אזרחי ישראל ותושבי המזרח התיכון: האם אפשר לסמוך על הנשיא המסובך הזה? האם יש לו סמכות מוסרית לתווך בעסקה שאמורה לשנות את חייהם של מיליונים, כאשר לא ברור מהי מידת המוסריות שלו?

לבעיה הזו שותפים גם נתניהו ואבו מאזן. יו"ר הרשות הפלסטינית איבד לגיטימציה אחרי שנים בלי בחירות, וראש הממשלה מאבד אשראי ציבורי בחודשים האחרונים עם שלל הפרשות, החקירות והחשד המרחף מעל. האם ראש ממשלה תחת חקירה וחשד יכול להוביל מהלך מדיני שנוי במחלוקת, בין שהוא מדבר אל תומכי השמאל ובין שזהו מהלך ימני? זו שאלה מורכבת. האם סמכותו של נתניהו כמנהיג ותיק, שזוכה פעם אחר פעם לאמון העם, מספיקה כדי לשאת מהלכים מדיניים דרמטיים שיכולים להוביל לבחירות או למשאל עם?

דמיינו את נתניהו משתף פעולה עם טראמפ ועם פנטזיית השמאל להסדר מדיני כולל. כשהוא ילך לבחירות עם עסקת השלום האזורית, האם ייבחר שוב כאשר יש סיכוי לכתב אישום? האם אבו מאזן יסמוך עליו או ייזהר, כפי שעשה בסוף כהונת אהוד אולמרט? דמיינו את נתניהו מביא עסקת שלום ונכשל בבחירות או במשאל העם. זו תהיה נקמתו המושלמת בשמאל הישראלי. האבל על מותו של השלום יסחף את השמחה על נפילת נתניהו.



גם בצד הימני של המפה יש לא מעט סימני שאלה על התנהלותו של נתניהו. התגובות שיוצאות ממנו, בעיקר דרך יועץ הניו מדיה של הליכוד יונתן אוריך, פורצות את כל גבולות הממלכתיות והסמכותיות. שימו לב לתקרית האחרונה עם נפתלי בנט על מידת הלחץ הדרושה בעניין העברת שגרירות ארה"ב לירושלים. בנט מתח ביקורת מדינית. המטרה הייתה פוליטית, ככה זה. אלה כללי המשחק. נתניהו הגיב דרך הליכוד בצורה שמפרקת כל אמת מידה ציבורית. הוא האשים את בנט במינוי מנהלת "שמאלנית" לתחום אזרחות במשרד החינוך ובכך שהוא מאפשר לתלמידים להתפלל במסגד.

בנט התייחס לזה בכנסת גם במליאה וגם בהודעה ששלח לחברי הסיעה, וטען שאומנם ראש הממשלה מנסה להפוך את הוויכוח לאישי, אולם הוא איננו כזה. שר החינוך הוסיף וענה על כל הטענות של נתניהו אחת לאחת. חילופי הדברים האלה מעידים על פגיעה קשה באשראי הציבורי של ראש הממשלה. הוא פוליטי יותר מאי־פעם, והממלכתיות שלו סדוקה ומרוסקת. ככה קשה לבנות מהלך מדיני רציני ומהותי.

הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2