הציפיות לתוצאה מדינית פוליטית כה נמוכות, כנראה, שרק מעשה התאבדות המוני יפתיע את הצופים בתשדיר הנשיא טראמפ. טראמפ מגיע לישראל, סוחב אחריו שובל צרות, הפתעות, חרטוטים והדלפות. נתניהו, למרות הכל, יהיה מחובק ואהוב הן בידי הנשיא והן בכלי התקשורת האמריקאיים, שתמיד היו חובבי נתניהו (מנהיג זר עם אנגלית מושלמת והבנת מלאכת הסאונד בייט המקודשת).
עולם כמנהגו ינהג: מריבות מדומות (האם הכותל הוא בגדה המערבית או בישראל) יונחו בצד. אף אחד לא יזכור אותן כעבור שבוע. מריבות אמת (יש כאלה?) יוסתרו ויטושטשו. כך היה בין הנשיא לשעבר ברק אובמה לבין נתניהו. שנים עמלו שגריר ישראל בארצות הברית רון דרמר ושגריר ארצות הברית בישראל דן שפירו להסתיר את מראית העין של היחסים. אך האמת התפרצה בסוף והשתלטה על הדיווחים. מישהו עדיין יכול לייחס חשיבות להצהרות? אנחנו אמנם בימי החיתולים של יחסי הממשלים, אך הסתירות, חוסר המקצועיות והבעיות הידועות כבר מבצבצות מבין אבני הכותל.
טראמפ מגיע כדי להוכיח שהוא איש עם הישגים. הוא זקוק לתמונה טובה, לאווירת ניצחון. מסע לחיצות ידיים קצרצר, קשב מועט, הוא הרי לא מסוגל להאריך בשיחות של מעבר לדקה או שתיים. וטראמפ צועד לתוך אזור הנוחות של נתניהו, המקום שבו אף אחד מלבד נתניהו לא השיג ניצחון זה שמונה שנים. עד כמה חברית וחשובה החברות בין האישים? האם נתניהו ייסוג לאחור ויאפשר לטראמפ להוכיח לאמריקאים, לעולם, שהוא בעל יכולת להתחיל משהו, לדבוק בדבר? או שגם מהלך אמריקאי שכולו בחיתוליו יוביל את נתניהו לסובב את זה כאילו זה שוב הוא, נתניהו נגד כל העולם?
התרעות פיקוד העורף