עשרה קבין של השמצות ירדו לעולם, תשעה מהם חטפה ירושלים. מה לא אומרים על העיר הזאת, שהיא קיצונית, אלימה, מלוכלכת, מסוכסכת, חסרת תרבות וגוועת - עיר שמטריפה את יושביה ומטילה עליהם את סינדרום ירושלים. עיר שטבוע בה עימות פנימי בלתי פתיר, ושלעולם לא ניתן יהיה לגשר בין חלקיה. אין קץ לכתבות המרעילות,לאינפורמציות המטעות ולשנאה לבירה, מסע עכור שמונחל על ידי רבים ממעצבי התודעה שלנו.

ההשמצות אינן חדשות, ובכמה מהן יש גרעין של אמת, מה גם שההשחרה המתמדת הופכת לעתים למציאות. אבל, כדרכה של דיבה, אין קשר אמיתי בין רוב ההאשמות לבין המציאות. למעשה ראוי לפרש חלק ניכר מההשמצות באופן הפוך: דווקא השונות המוחלטת בין התושבים והאוכלוסיות יוצרת הוויה מרתקת – פסיפס ססגוני ומרהיב. אני גר בשכונה המקסימה בעולם, עין כרם, שהיא עצמה עולם שלם של ניגודים. ומה שנכון לעין כרם נכון לירושלים כולה, עיר שהיא אנטיתזה לשבלוניות השלטת כמעט בכל יישוב אחר.

מי שרוצה להלעיז מציג את השונות כקיטוב ועימות, אבל חיי היום־יום בבירה מציעים עניין והרמוניה בלתי פוסקים. בסיבוב אקראי בעיר ניתן לבקר בעולמות כל כך שונים, כל כך אותנטיים, שהצירוף שביניהם מסחרר וממלא את הנפש. גם הקבורה המוקדמת של ירושלים כסצינה תרבותית, קולינרית, אינטלקטואלית מתחדשת - הופרכה זה מכבר. למרות המטען ההיסטורי, הדתי והתרבותי האדיר שלה, ירושלים ממציאה את עצמה כל הזמן מחדש. עיינו ערך הסצינה שנוצרה בשוק מחנה יהודה, בקרו בשלל המוזיאונים, היחשפו לאולמות המוזיקה ולעולם המסעדנות של העיר.

גם הטענות לגבי הניכור בין האוכלוסיות מסלפות עד מכזבות. הכזב מתחיל בנקודת המוצא – הציפייה שיהודים וערבים, חרדים וחילונים ירקדו טנגו יחדיו. מחילוני רמת גן לא מצפים שיבואו לסעודת שבת בבני ברק, אבל מירושלים דורשים לחבר הכל. אם כי רב־קיום מתקיים בחלקים חשובים של ההוויה העירונית. בקרו בבתי החולים, בגן החיות, בטיילת, במסעדות ובאולמות הקולנוע ותראו חיים משותפים. שלא לדבר על השילוב של ערביי העיר בחיי העבודה והמסחר של מערב העיר.

ומי שטוען שירושלים ניצבת בפני השתלטות חרדית, שיבדוק את המצב ברחובות, באשדוד ובבית שמש ויביט בסטטיסטיקות של הלידות בארץ. הבעיה היא לא של ירושלים, אלא של ישראל עצמה. וזו בדיוק הסיבה לסינדרום השמצת ירושלים, שהיא מיקרוקוסמוס אינטנסיבי של המדינה כולה. בגלל הגיוון שבתוכה לא ניתן להתעלם בה מהאתגרים שניצבים בפני כולנו. בד בבד המסע נגד ירושלים נובע דווקא מהצלחת האיחוד שלה. גל ההשמצות החל מיד אחרי 67', אבל תפס תאוצה רק בשנות ה־80 והפך לבון טון בשמאל הישראלי ובעיתונות עד היום. השמאל נלחם בירושלים, כי אם המציאות שלה עובדת, תפיסת העולם שלו על הפרדה ונסיגה קורסת.

אבל בשורה התחתונה ירושלים זקוקה לסיוע ממשלתי אדיר, כדי שלא תגשים את ההשמצות. לא די שפוליטיקאים יגביהו סופרלטיבים ביום ירושלים, חשוב שיספקו עזרה ממשית. ירושלים זקוקה לעשרות אלפי דירות לאוכלוסייה היצרנית, תמרוץ לעסקים ומיזמי הייטק, ביצור מוסדות התרבות והאקדמיה ובד בבד יצירת הרבה מקומות עבודה. זו הדרך היחידה לנצל את המעלות של המקום המדהים הזה ולמנוע את גלישתו לצומת בני ברק־קלקיליה.

תשעה קבין של השמצות: הבעיה היא לא של ירושלים, אלא של ישראל

מה לא אומרים על העיר הזאת: שהיא קיצונית, אלימה, מלוכלכת, מסוכסכת, חסרת תרבות וגוועת. בגלל הגיוון שבתוכה, לא ניתן להתעלם בה מהאתגרים שניצבים בפני כולנו