״אני רוצה שתאמר ל(שגריר ישראל בוושינגטון, שמחה) דיניץ שהמכתב של (שר החוץ יגאל) אלון הרתיח אותי... אני רוצה שתעביר לו את המסר הזה במידה של כעס... הוא צריך לדעת שמדיניות החוץ שלנו נקבעת בוושינגטון, ולא בירושלים, ושאני לא מוכן לקבל יותר את ההטרדה הבלתי פוסקת מצד הממשלה שלו”. הכותב הוא הנרי קיסינג’ר, שר החוץ האמריקאי. המכותב: עוזר שר החוץ, לארי איגלברגר. השנה: 1974. מתיחות ישראלית־אמריקאית באוויר. מחלוקת באוויר. בעוד שנה יעלו האמריקאים את רמת המתיחות בהכריזם על “הערכה מחדש” של היחסים.
זה מכתב אקראי שדגתי אתמול מן הארכיון. מכתב אחד משורה של מסמכים המתעדים דרמה שיש בה שני שחקנים מרכזיים, שהם גם שני ידידים טובים, בהנחה שמדינאים מסוגלים לידידות. הנרי קיסינג’ר וראש ממשלת ישראל יצחק רבין. אבל הידידות אינה חזות הכל. קיסינג’ר מהתל בישראלים, משחק בהם, מורה לעוזריו מתי להביע כעס, מתי להרים קול. הוא לא הראשון ולא האחרון שעושה זאת. הנשיא לינדון ג’ונסון עושה זאת ערב מלחמת ששת הימים. הנשיא דווייט אייזנהאואר עושה זאת לאחר מבצע קדש. הנשיא ביל קלינטון עושה זאת בשנות ה־90, בשיחותיו עם בנימין נתניהו. גם הנשיא ברק אובמה, לפני שמונה שנים.
היחסים בין אמריקה לבין ישראל הם יחסים של קרבה, שלא נעדר מהם אלמנט של משחק ושל העמדת פנים. זה דבר שראוי לזכור בימים שאחרי לכתו מכאן של השחקן הפוליטי המסקרן ביותר זה זמן רב – דונלד טראמפ.
לא כדאי לטעות בו: הוא מנהיג מתעתע. הוא שחקן. ברצותו יפגין ידידות חמה, כפי שעשה השבוע בירושלים וגם קודם לכן בריאד. ברצותו לא יהסס להרים את הקול בכעס, לירות עלבונות בטוויטר, לחולל משבר. וכמובן, אין לו את התחכום של קיסינג’ר, ולא את הניסיון הפוליטי העשיר של ג’ונסון, ולא את הניסיון הצבאי העשיר של אייזנהאואר. גם לא בטוח שיש לו תוכנית מפורטת לקידום האינטרסים האמריקאיים במזרח התיכון. לא בטוח שהוא עצמו יודע לנמק באופן ברור מדוע החליט ששלום ישראלי־פלסטיני הוא בכלל אינטרס אמריקאי בעדיפות גבוהה בעת הזאת.
אבל יש לו יועצים, ויהיה מי שיחבר עבורו תוכנית (היועץ ג’ייסון גרינבלט ממשיך את סבב השיחות שלו, גם לאחר שסבב הטקסים החגיגי נגמר). וברגע מסוים הוא יקבל החלטה לקדם אותה – אם ישראל תרצה בה ואם לאו. או אז, הידידות החמה של דונלד ובנג’מין לא תועיל הרבה יותר מהידידות של הנרי ויצחק.
קשה לדעת אם הביקור הנשיאותי, כפי שהתממש בפועל, הוא צעד ראשון בדרך ארוכה ומתוכננת לעבר היעד.
קשה לדעת אם לטראמפ פשוט התפלק ביקור נינוח, או שאולי החליט במודע לקיים ביקור נינוח, משום שזיהה שהדרך ההפוכה – דרכו של אובמה, שתחילתה בהרחקת ישראל, בהגברת המתח והחשדנות, בהפעלת לחץ עוד בטרם נוצרו יחסי אמון – לא עלתה יפה. ספק אם טראמפ טרח להתעמק בתולדות היחסים בין שתי המדינות בטרם בא לבקר כאן, אך אם היה טורח, היה בוודאי מגלה שדילמת להרחיק־או־לקרב איננה דילמה חדשה. היא עוררה ויכוח פנימי בממשלים האמריקאיים בשנות ה־60, בימי קנדי וג’ונסון, ואחר כך בשנות ה־70 בימי פורד וקרטר, ואחר כך בשנות ה־80 בימי רייגן, ובשנות ה־90 בימי קלינטון וכן הלאה.
קשה לדעת אם לטראמפ פשוט התפלק ביקור נינוח, או שאולי החליט במודע לקיים ביקור נינוח, משום שזיהה שהדרך ההפוכה – דרכו של אובמה, שתחילתה בהרחקת ישראל, בהגברת המתח והחשדנות, בהפעלת לחץ עוד בטרם נוצרו יחסי אמון – לא עלתה יפה. ספק אם טראמפ טרח להתעמק בתולדות היחסים בין שתי המדינות בטרם בא לבקר כאן, אך אם היה טורח, היה בוודאי מגלה שדילמת להרחיק־או־לקרב איננה דילמה חדשה. היא עוררה ויכוח פנימי בממשלים האמריקאיים בשנות ה־60, בימי קנדי וג’ונסון, ואחר כך בשנות ה־70 בימי פורד וקרטר, ואחר כך בשנות ה־80 בימי רייגן, ובשנות ה־90 בימי קלינטון וכן הלאה.
מה תהיה הבחירה של טראמפ? לפחות בשלב הראשון בחר לקרב את ישראל, לשחק בנחמדות, ונדמה שזה הצליח לו: אפשר לשער שהציבור הישראלי בוטח בו כעת יותר מכפי שבטח בו לפני שבוע. כלומר, אם בשלב השני יחליט שהאינטרס האמריקאי מחייב אותו לבוא לממשלת ישראל בתביעות – ויש סיכוי לא מבוטל שהוא מתכוון לבוא אליה בתביעות - יהיה לממשלה קשה יותר לתייג אותו כעוין.