להערכתי, קשה לתאר באופן מדויק את שמתרחש כאן בחודשים האחרונים בלי לחיות (או לבקר) באמריקה, מה שהיו ועדיין אומרים על ישראל כל אימת שנכנסה לאחד הסחרורים המטורללים שלה. אולי מי שיש לו רישיון לכתיבה ספרותית וגם עיתון לפרסם את דבריו שאינם אחת ועוד אחת, זה הסיפור. בדרך כלל האמנתי שיש לנו החירות הזאת, לספר את האירועים בצעדים קטנים ומפורטים הנקשרים בתבונה לתמונה הגדולה, אבל כעת אני יודע שאין די עמודים בעיתון או שעות שידור בטלוויזיה, לכן המגבלה הקושרת את ידינו.

ומדוע בעצם שמישהו בתל אביב יהיה מעוניין באופן כפייתי ופרטני לדעת מה קורה באמריקה. כמובן שיש כמה משוגעים לדבר, אבל בזמני קולגות כאורן נהרי ונדב אייל קיבלו את העיתונים מהמערכת כחלק מתנאי העסקתם, כך שלא הייתי בונה כמו"ל על כמה משוגעים לדבר.

אבל על קצה המזלג: זוכרים שבשבוע שעבר כינה סטיבן קולבר, כשהוא רותח מזעם, את פיו של טראמפ כנרתיק הפין של פוטין בשידור, ועלה על תלונה של הוועדה הממשטרת (מצנזרת) את שידורי הטלוויזיה? יפה. השבוע - ואני מדבר על משהו שראיתי ושמעתי בעצמי - אנדרסון קופר מ–CNN המנהל את הבסטה הפוליטית הלילית בהשתתפות אורחים, שאל את ג'פרי "צחור השיער" לורד, דינוזאור מימי הבית הלבן של רייגן, המגן על כל דבר טראמפ כבר
שנתיים, אם "הנשיא היה מחרבן על המכתבה בבית הלבן" גם אז הוא היה מגן עליו.



מכיוון שבאנגלית מחרבן זה גם to take a dump, שזה מה שקופר שאל, לקח רגע עד שהברוטליות של הרגע והחריגה מהנורמה המקובלת קנתה אחיזה. אבל אחרי פאוזה עברו בתוכנית לצחקוקים. תוך זמן קצר צייץ השחקן ג'יימס ("סלבדור", "ניקסון") וודס ש"כנראה פקק הרקטום של קופר זז", בהסתמך על העובדה שכולם יודעים שקופר הומו, וזכה בתשואות הרגילות ברשת. למחרת, כנראה אחרי שמנהליו הסבירו לו מאיפה משתין הלובסטר, התנצל קופר בשידור על ליקוי מאורות, וכולם המשיכו כאילו לא קרה דבר.

אבל הסיפור, כפי שכבר טענתי לפני מספר חודשים, הוא שהלקסיקון המדובר של המועמד/הנשיא טראמפ והדברים ידועים, הוריד פלאים את רף השיח בטלוויזיה, ומאז הבחירות נשמעים אולפנים מכובדים כמו מוסכים בדרום העיר, או לחלופין ספינות משא בים. אין שום דבר ספורטיבי במצב החדש הזה שחושף ילדים למה שנאמר להם שאסור להגיד, מוריד את מנת המשכל הכללית ובעיקר לא יאה. אם אמריקה הידרדרה לרמה שבה בעלי הדעה הבכירים שלה נדרשים לשפת ביבים כדי לתקשר, הרי צודק ואן ג'ונס - בקביעתו המיידית אחרי הבחירות - בדבר הנזק שנגרם לתרבות האמריקאית בזמן כהונתו של הנשיא טראמפ. אגב, גם ניקסון היה מקלל כמלח שיכור עם אנשיו, אבל לא בשידור ישיר בטלוויזיה.



מצאו את ההבדלים: "גורמים מסוימים עלולים לנסות למתוח את הפרשה מעבר לגודלה הטבעי (כלומר קטן - ר"מ)", נחר בבוז דובר הבית הלבן רונלד זיגלר וביטל את האירוע כ"פריצה מדרגה שלישית".

"מטרת העיתונות, טען הבית הלבן, בכל שקשור לבחירות לנשיאות 1972, הייתה לפגום ביושרה של ההליך שבו התמנה ונבחר נשיא ארצות הברית לתפקידו. אבל ווטרגייט הייתה הרבה יותר מזה. בגרסה החצופה והנכלולית ביותר שלה, הייתה ווטרגייט הסתערות נפשעת בהנהגת ניקסון עצמו על לבה של הדמוקרטיה האמריקאית: החוקה, הליך הבחירות החופשיות ושלטון החוק".

"אחרי חודשים של משפטים, הרשעות והודאה באשמה, 40 ממקורביו ועוזריו של ניקסון נשלחו לכלא; ספרי הזיכרונות שכתבו ניקסון ואנשיו הם סוג התיעוד המאפשר לעקוב אחר שליטתו של הנשיא בקמפיין מסיבי של ריגול פוליטי, חבלה ופעילות בלתי חוקית אחרת נגד יריביו האמיתיים והמדומים. במהלך חמש וחצי שנות נשיאותו שתחילתה ב–1969, השיק ניקסון חמש מלחמות חופפות ופיקח עליהן: המלחמה בתנועת המחאה נגד המלחמה בווייטנאם, העיתונות, הדמוקרטים, מערכת המשפט וההיסטוריה עצמה".

"המשימה הראשונה הייתה להרוס את המוניטין של דניאל אלסברג, שהדליף לעיתונות את 'מסמכי הפנטגון', ההיסטוריה הסודית של מלחמת וייטנאם ב–1971. פרסום המסמכים ב'ניו יורק טיימס', ב'וושינגטון פוסט' ובעיתונים אחרים צייר סימן שאלה גדול מעל המלחמה ומטרותיה. כדי להפליל את אלסברג, לא התבייש ניקסון להורות לאנשיו לפרוץ לקליניקה של הפסיכולוג של אלסברג, לגנוב את תיקו האישי ולפרסם אותו כדי לפגוע באמינותו".

"הפרסומים בתקשורת של מסמכי הפנטגון דרדרו את ניקסון להתקפי זעם קולניים שנקלטו על ידי מערכת ההקלטה שהתקין בבית הלבן, על אלסברג, תנועת המחאה, התקשורת, היהודים, השמאל האמריקאי, הליברלים בקונגרס - את כולם הוא כרך יחד לאויבי האומה. 'הקאבאל היהודי מנסה להפיל אותי', נשמע ניקסון אומר בהקלטה מ–3 ביולי, 1971. בשיחה עם בוב הלדמן אמר ניקסון: 'הממשל מלא ביהודים. רוב היהודים אינם נאמנים. אתה יודע למה אני מתכוון. ישנו לן גרמנט (היועץ המשפטי של הבית הלבן - ר"מ), קיסינג'ר ואפילו ספאייר (כותב הנאומים וויליאם ספאייר - ר"מ), ואלה היוצאים מהכלל, כלומר איתנו. אבל באופן כללי אינך יכול לסמוך על הממזרים, הם בסוף ייצאו נגדך".

"ב–8 בספטמבר, 1971, הורה ניקסון לארליכמן להפעיל את מס ההכנסה בחקירות נגד מועמדים דמוקרטיים פוטנציאליים לנשיאות כמו טד קנדי. 'האם אנחנו מחפשים את הצהרות המס שלהם?', שאל ניקסון. 'אתה יודע למה אני מתכוון. יש זהב רב בגבעות הללו'".
"בהקלטה ב–23 ביוני, 1972, שישה ימים אחרי מעצר הפורצים למשרדי המפלגה הדמוקרטית בווטרגייט, הזהיר הלדמן את ניקסון כי 'בחקירת הפריצה אנחנו שוב באזור בעייתי משום שה–FBI אינו נמצא תחת שליטתנו, והחקירה שלהם מובילה לתחומים רגישים, משום שהיה ביכולתם לעקוב אחרי מקור הכסף" ("כל אנשי הנשיא", וודוורד וברנסטין).

תובע מיוחד הוא סכנת נפשות

עד מינויו של חוקר מיוחד בשבוע שעבר לחקירת הקשר בין הקמפיין של טראמפ לרוסיה (ההגדרה המקורית), בידי המשנה לתובע הכללי רוד רוזנסטיין, אחרי ששר המשפטים מעליו ג'ף סשנס השעה עצמו מכל מה שקשור בקמפיין וברוסיה, הושרה הבלדה על ווטרגייט בידי קולות מעטים, בעיקר בתקשורת. עם מסירת המשימה לרוברט מולר, מי שהיה ראש ה–FBI 12 שנה, שנתיים יותר מהקדנציה המוגדרת בחוק (מונה על ידי ג'ורג' וו. ונשאר בתפקיד על פי בקשת אובמה), שרה את הבלדה מקהלת הצבא האדום בקולה הרועם והאסרטיבי.

דונלד טראמפ, שאפילו אינו מודע דיו לסמכויות הנתונות בידיו של חוקר (תובע) מיוחד ולהיסטוריה של קודמיו בתפקיד, אפילו לא ידע מספיק כדי להיות מודאג. אבל בכירים בבית הלבן נתקפו מיגרנה קשה כולל הקאות (דימוי), ומעל משכן הנשיא עבר לחנות באורח קבע ענן אפור המטפטף גשם חומצי. האמת היא שזה קרה בימים שבהם טראמפ בחר עניבות וחליפות למסעו ההיסטורי למזרח התיכון, שהתחיל בחוקן שתקע לישראל בערב הסעודית, אבל לא לפני שה"ניו יורק טיימס" - שהחליט בפרשה הנוכחית להתחרות על הפוליצר השמור ל"וושינגטון פוסט" ומתקדם יפה - פרסם שבאותה פגישה שלומיאלית עם שני רוסים ובללייקה בבית הלבן, אמר להם הנשיא כי נפטר מ"חולה הנפש" (nut case) וה"מטורף" ג'יימס קומי, כדי להשתחרר ולהמשיך את יחסיו הטובים עם רוסיה.

לנוכח ההערות שרשם לעצמו קומי בזמן אמת מיד אחרי פגישותיו ושיחותיו עם הנשיא, ושאת תוכנן חלק עם מקורביו בשל התחושה הלא נוחה שטראמפ מנסה למסד איתו קשר שהוא מעבר לזה המקובל בין נשיא לראש FBI, חדלו דוברי הבית הלבן להכחיש את שהתפרסם על אודות בעל הבית מאותה נקודה ואילך, אלא גמגמו דברי הבל בלשון רפה.

קליפ טלוויזיוני אחד מקבלת פנים בבית הלבן שתמיד צד את עיני וצמרר את גופי, הפך לשיחת השבוע אחרי שחבר קרוב של קומי הסביר אותו. בחדר הגדול המלא באורחים, נראה קומי, שהוא בגובה של תנחום כהן–מינץ אמריקאי, מנסה להיצמד בגפו אל וילון כחול היורד מהתקרה לרצפה. כדי שההסוואה תעבוד לבש קומי חליפה כחולה שצבעה חייב היה להיות מבוסס על חתיכת בד מהווילון שהוברחה אליו על ידי מי מסוכניו.

מעולם לא ראיתם - או־קיי, אולי סטיב מרטין בתפקיד ז'אק קלוזו ב"הפנתר הוורוד 2" - מישהו אומלל כל כך מנסה שעין הנשיא לא תצוד אותו. אבל אחרי שנים ארוכות של "אמנות העסקה" קשה היה לעבוד על טראמפ שקלט את קומי, פרש את ידיו לרוחב בסגנון מי בא לאבא? וחיכה עד שהענק הביישן עשה את כל הדרך אליו, לחץ את ידו ואז - בדיוק כפי שקומי חשש - משך אותו פנימה לחיבוק ונראה כמתכוון לנשקו על הלחי ואמר משהו שלעין בלתי מזוינת נראה כמו "let’s have lunch". טראמפ ביקש להפגין את קרבתו וחיבתו המדומות לקומי, וראש ה–FBI הודה בפני חבריו שזה היה בערך המעמד הכי לא נוח שנכח בו בחייו.

תובע מיוחד הוא סכנת נפשות, משום שסמכויותיו כמעט בלתי מוגבלות ואין מי שיעצור אותו בלי שייראה כמי שמנסה להסתיר את האמת. את החוקר המיוחד ארצ'יבלד קוקס פיטר ניקסון ב–1973, ואיתו התפטרו באקט דמוקרטי נאה שר המשפטים וסגנו; ועדת טאואר, שחקרה את רונלד רייגן בעניין פרשת
"איראן–קונטראס" ומעללי אוליבר נורת', מצאה שרייגן אשם באחריות למשוואה: נשק תמורת בני ערובה, פרשה שאליה השתרבבו ישראל ויעקב נמרודי.

רייגן בהיותו רייגן, הביע צער וחרטה בפני האומה והמשיך בנשיאותו המוצלחת אופטית; קן סטאר, שהתמנה לחקור את מעורבות הילרי וביל קלינטון בפרשת "ווייטווטר", סיפור אומלל של הונאת קרקעות בארקנסו, שבו היו הקלינטונים שותפים עם הזוג מקדוגל בטענה שלא היו מודעים לפרטים, עבר דרך חקירת פולה ג'ונס והסתיים במוניקה לוינסקי, שהובילה להדחת הנשיא בקונגרס ולהצלתו בסנאט.

רייגן. הביע צער וחרטה והמשיך במוסד הנשיאות. צילום: רויטרס

מקובל בוושינגטון שלא משנה מה נושא החקירה, החוקר המיוחד ימצא משהו שיעכיר את שארית הקדנציה של הנשיא או ידיח אותו. בין הסמכויות הבלתי מוגבלות שלו יש צו הבאה של הצהרות המס שאותן מחביא טראמפ עד הרגע הזה, של קלטות הבית הלבן אם יש כאלה ועוד. בקיצור: מה קורה כשהתובע הכללי מחרבן על מכתבת הנשיא.

הלסת המרובעת וחזותו הגרומה של התובע המיוחד רוברט מולר, מזכירות אודישן לסופרמן. המוניטין שלו כה נקיים בקרב שתי המפלגות, כך שהפיתוי לזרוק עליו בוץ הוא גדול. מזמן לא הייתה תחרות כה צמודה של הרעפת מחמאות על מינוי בוושינגטון. מולר מונה לראש ה–FBI ביולי 2001 על ידי בוש, אושר בנחת בסנאט ונכנס לתפקידו ב–4 בספטמבר 2001, שבוע לפני הפיגוע במגדלי התאומים.

הוא שירת כחייל מארינס בווייטנאם אחרי שסיים את לימודיו בפרינסטון. "הייתי בר מזל", הוא נוהג לומר, "ותמיד חשתי שעלי להחזיר משהו לארצי. אחת הסיבות לכך שהלכתי לווייטנאם הייתה שאיבדתי שם חבר קרוב מאוד שהיה שנה מעלי בפרינסטון. כמה מאיתנו חשבו שעלינו ללכת בעקבותיו ולכן התגייסנו". עד שובו מהמלחמה קיבל מולר את כוכב הברונזה, לב סגול, צלב הגבורה של וייטנאם ושתי מדליות מחיל הים.

בקריירה המשפטית העשירה שלו בחר מולר לשרת כתובע. קודם בסן פרנסיסקו ואחר כך בניו יורק. התמחותו הייתה חקירה ותביעה במקרי רצח, תחום שעניין אותו ביותר. "במחלק הרצח משפחות הנרצחים עמדו תמיד לנגד עיני", הודה בראיון נדיר שנתן לירחון משפטי, "אתה מנסה לעשות עמם צדק. בתפקידי כסגן תובע ראיתי כיצד פושעים חושבים שאפשר לחמוק מעונש. להביא אותם למשפט זה סיפוק עצום".

העובדה שאחד מחבריו הטובים הוא ג'יימס קומי, לא השפיעה על הבחירה בו. הרקורד שלו מרשים יותר מהחברות. ב–2004, אחרי שמשרד המשפטים מצא שההוראה של בוש לצותת באופן סיטונאי באמריקה אינה חוקית, איימו מולר וקומי להתפטר אם הנשיא בוש יטיל וטו על פסיקת משרד המשפטים. במרץ 2004, כאשר התובע הכללי ג'ון אשקרופט היה מאושפז במצב קשה בטיפול נמרץ, ומחליפו ניסה להגן על ההאזנות, הגיעו מולר וקומי לביקור אצל מיטת אשקרופט בטיפול נמרץ, ביקור שהיה תחילתו של שואו דאון דרמטי בין משרד המשפטים והבית הלבן. המשבר הגיע לסיומו רק כאשר אשקרופט, מולר, קומי ועוזריהם איימו בהתפטרות המונית. הציתות נמשך מספר שבועות עד שבוש הורה על סיומו.

מולר הוא גבר שחזותו העניינית הקשוחה מכסה על חוש הומור פסיבי: הוא צוחק מבדיחות אבל לא מספר אותן. הוא דייקן עד כדי פדנטיות, וכאשר הוא מחליט שהגיע סיומן של מסיבות שהוא עורך לעתים בביתו, הוא מדליק ומכבה את האור עד שהאורחים עוזבים. הוא מאמין שיוהרה היא חטא, מה שאי אפשר לומר על קומי. הוא היה שותף בתפיסתו של רוברט הנסן, אחד הבוגדים הגדולים בתולדות הבולשת, שהסודות שמסר לרוסים גרמו נזק רב, והפתיע רבים מחבריו כאשר היה אחד היחידים שהמליץ על עונש מוות להנסן.

מולר חקר את פרשת הפלתה של טיסה 103 של פן–אם מעל לוקרבי סקוטלנד, שבה נספו 270 נוסעים, כולל 35 סטודנטים מאוניברסיטת סירקוז, שאת החולצות האחידות שלהם זיהה כאשר ביקר בזירת הנפילה ונשבע לתפוס את האשמים. הדימוי הזה הוא שהביא לביקורו המפתיע אצל משפחות החללים ביושבם יחד ב–4:30 בבוקר מול שידור ישיר מהולנד של פסק הדין שהרשיע לובי אחד וזיכה אחר. "הוא דיבר אל המשפחות, ועיניו מלאו דמעות", סיפרה תובעת שהייתה איתו, "אבל הוא כה מכובד שהוא לא בכה. הוא עצר לכמה דקות ואחר המשיך".

גם בחקירת פיצוץ הבניין הפדרלי באוקלהומה סיטי היה מולר מעורב. בידי הבולשת היו פרטים לא מלאים על אודות האחראי לפיגוע טימותי מקוויי. ללא התמונה המלאה ולמרות מספר ההרוגים הרב, כולל ילדים, היה היסוס במשרד המשפטים לדרוש עונש מוות למקוויי, הטענה הייתה כי מולר איחר ביום בהגשת הניירת הרלוונטית לאשקרופט. הניירת הזאת הייתה עדות מצמררת של המשפחות והניצולים שדרשו מוות למקוויי ושידור הוצאתו להורג במעגל סגור לבעלי עניין. מולר הציג את הטיעונים בפני אשקרופט, וההוצאה להורג בוצעה כפי שהתבקש.



בפעם האחרונה שהביע עמדתו בנושא, התרשמו מכריו שמולר הוא רפובליקני. מאז חלף זמן רב, אך אין ספק שאינו המצביע הטבעי לטראמפ. כאשר יחלו להגיע צווי ההבאה החתומים לבית הלבן והצהרות המס של הנשיא יראו סוף–סוף אור יום על כל המתחבא בהן, לא בטוח שהן יהיו המסמך המרשיע ביותר. בעיקרון החקירות הללו של התובע המיוחד ארוכות ונמשכות שנים. הוא מקים לעצמו מנגנון מיוחד, מקבל בניין משרדים לכוחותיו, עובד באופן עצמאי מהבולשת ומעדכן כשיש חדש.

הבחירה במולר מעידה על כך שכולם מבינים שזה לא הזמן לחקירה ארוכה וכי הוא יעבוד מהר. אולי שנה, אולי פחות. שלא יהיה מצב שבו, כפי שקרה לניקסון, ייבחר בשנית אחרי שעבר עבירה שעליה ייתן את הדין רק בקדנציה השנייה.

מאידך, מולר הוא בדיוק האיש להוציא את טראמפ נקי ללא ראיות מספיקות. באחד המשפטים שבו שירת כתובע נגד פושע שבריזת אחר צהריים הייתה מרשיעה, סוחר סמים ורוצח, לא אהב מולר את השוטרים, והתביעה אמרה שהם לא ראויים בעיניו. הוא התפטר מהתיק בטענה שהתובעים צריכים להיות טובים בהרבה מהפושעים. זו הייתה אחת הפעמים היחידות שבהן הראה מידה נאה של אגו. זה הזמן שרופאו האישי של טראמפ, שאינו ישן ממילא, ירשום לו כמות נאה של כדורי שינה. לא שיתאבד חלילה. שיישן בלילה.