1. טים הארדין היה זמר ומלחין אמריקאי בסגנון פולק, שמת ב־1990 בגיל 39 ממנת יתר של סמים. אריק איינשטיין העריך אותו מאוד, ביצע את אחד משיריו, וחברת ההפקות הגר ארגנה לו ב־1975 סיבוב הופעות בישראל. אחד משיריו המפורסמים, "להיאחז בחלום", היה מאוד פופולרי בארץ וגם כיום ניתן לשמוע אותו בתחנות הרדיו. זה בדיוק מה שישראלים לא מעטים - בעיקר בשמאל ובמרכז - עושים לאחר ביקורו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ: נאחזים בחלום.
יו"ר האופוזיציה ומנהיג המחנה הציוני, יצחק הרצוג, שהצליח לבסוף לקבל כמה דקות שיחה עם טראמפ, אמר לאחריה כי שמע מהנשיא האמריקאי כי הוא לא יסתפק בנאומים. "אני הולך עד הסוף עם הסדר שלום", ציטט הרצוג את טראמפ. אותם ישראלים אופטימיים וחולמי חלומות, כמו הרצוג, מקווים שטראמפ יצליח במקום שבו נכשלו שמונה נשיאים ב־50 השנים האחרונות - להביא לשלום בין ישראל לפלסטינים. הם נאחזים בחלום משום שטראמפ אמר בנאומיו הפומביים, וגם בשיחות בערב הסעודית, בישראל וברשות הפלסטינית, את מה שרצו לשמוע. שהנה, יש סוף כל סוף נשיא שלא רק מחויב לשלום אלא גם "נחוש" להשיגו, ויש לו לכאורה הכישורים הדרושים לכך. שהרי הוא אמן הדיל.
טוב, לא ממש. שהרי כמספר העסקאות המוצלחות שעשה בחייו כך גם מספר כישלונותיו העסקיים. הוא היה פושט רגל, ובשלב מסוים הבנקים האמריקאיים לא היו מוכנים לתת לו אשראי, והוא נאלץ לחזר על פתחי בנקים ואנשי עסקים רוסים וסינים.
אם נתעלם מהתקלות (אורן חזן כבר אמרנו?) שליוו את 27 שעותיו בישראל - קרתנות ישראלית במיטבה - הרי שניגוד לזרעי הפורענות שמלווים כל מהלך של טראמפ, הביקור עבר בשלום. ראש הממשלה בנימין נתניהו (ורעייתו) התמוגג מנחת. במופע די מביך הרעיף על טראמפ שבחים רבים. מן הסתם כדי להראות ליושב בבית הלבן כי הוא והישראלים לא נופלים ביכולת החנופה שלהם מזו של מלך ערב הסעודית וחצרניו.
אף שטראמפ, כמו ששר אינשטייין, אוהב להיות בבית, לישון במיטתו ולהמעיט בלחיצות ידיים, אין ספק כי הוא נהנה להימלט מוושינגטון על הרחש בחש של ה"אימפיצ'מנט" - ההדחה - שיריביו, ולא רק הם, מייחלים לה. ובאמת, גילויי האהדה שלהם זכה במזרח התיכון עומדים ביחס הפוך לאיבה כלפיו בחלקים נרחבים במולדתו. בדיוק כמו שקרה לריצ'רד ניקסון ב־1974 ואפילו לג'ורג' בוש בשלהי כהונתו ב־2008, שביקרו במזרח התיכון כשצל כבד מעיב על נשיאותם.
אבל ספק רב אם טראמפ יצליח לקדם הסדר בין ישראל לפלסטינים. ראשית, הוא יתקשה מאוד להיות מתווך הגון, משום שבליבת עמדותיו הוא תומך בישראל. בנאומיו השונים אימץ למעשה את הנרטיב הישראלי. הוא דיבר על הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל, הביע את אהבתו לירושלים, קרא לפלסטינים לחדול ממימון טרור ומההסתה, וסימן את איראן כמדינה מסוכנת המאיימת על שכניה ויציבות האזור. מעולם לא ישב בחדר הסגלגל נשיא שהיה כל כך קרוב בעמדותיו לאלה של הימין הישראלי.
דווקא בשל כך יהיה קשה לישראל לסרב לו. חיבוקו של טראמפ יכול להפוך לחיבוק דוב. זו הסיבה לכך שבימין, בוודאי בבית היהודי ואצל המתנחלים, חוששים מפניו. הם כבר הבינו כי מילה של טראמפ אינה מילה. הוא הבטיח להעביר את השגרירות לירושלים. אז הבטיח. הוא הביע התנגדות להקמת מדינה פלסטינית אך לא חזר על כך יותר, אף שבביקורו בישראל וברשות לא הזכיר את רעיון שתי המדינות.
מקורות פלסטיניים אמרו לאחר הביקור כי הנשיא הבטיח לאבו מאזן להציג תוכנית להסדר "תוך חודש". אך גם אם טראמפ באמת ובתמים יתאמץ לקדם הסדר שלום, המציאות תטפח על פניו. 50 שנים לאחר מלחמת ששת הימים, הכיבוש המתמשך, מאות ההתנחלויות וחצי מיליון הישראלים המתגוררים בגדה הופכים את המשימה לכמעט בלתי אפשרית. שני הצדדים, בעיקר המנהיגים, גם אם היו רוצים ב"דיל", פשוט אינם מסוגלים.
במערכת הביטחון מודאגים מההסכם של ארה"ב וסעודיה
המטרה האמיתית של טראמפ בביקורו הייתה לחתום על "האמא של כל עסקאות הנשק" עם ערב הסעודית - חוזים של מאות מיליארדי דולרים בעשור הקרוב. עם ה"נדוניה" הזאת הוא שב לארה"ב כדי ליצור עוד מקומות עבודה ולומר לבוחריו: הבטחתי ואני מקיים.
במשך ארבעה עשורים הרעישה ישראל עולמות כדי למנוע מארה"ב למכור נשק לממלכה הסעודית. ישראל השמיעה בקול רם וצלול את התנגדותה, גייסה את השדולה הפרו־ישראלית איפא"ק כדי שתפעל בקונגרס, הפעילה מנופי השפעה נוספים על הממשל וניסתה לגייס את העיתונות האמריקאית והבינלאומית ואת דעת הקהל.
בפעם הראשונה, ישראל שותקת. שתיקתה רועמת. רק שר אחד, יובל שטייניץ, העז בתחילת השבוע להביע את דאגתו מהעסקה המתגבשת. ביום רביעי אמר גם שר הביטחון אביגדור ליברמן בראיון לגלי צה"ל: "אני לא חי טוב עם מרוץ החימוש והרכישה הסעודית". במערכת הביטחון יש יותר מאי־נחת מהעסקה. נכון, מדובר במערכות נשק שלא ישפיעו על היתרון האיכותי שיש לישראל על פני כל מדינות האזור. זאת כל עוד לא תצטרך ישראל לתקוף בסעודיה. מדובר בעיקר בנשק הגנתי או בנשק התקפי טקטי.
לפי מה שפורסם, ארה"ב תמכור לסעודיה 150 מסוקי תקיפה מדגם בלאק הוק, טנקים, ארבע ספינות מלחמה, מערכות הגנה מתקדמות נגד טילים בליסטיים מדגם "ת'אאד" וגם פטריוט. הנשק הזה מיועד לשפר את יכולתו של צבא סעודיה במלחמה נגד החות'ים בתימן, שזוכים לסיוע איראני, ולהגן על שמי הממלכה מפני איומי טילים איראניים. ובכל זאת הכמות עלולה להפוך לאיכות. בישראל מודאגים בעיקר מכך שחיל האוויר הסעודי יקבל פצצות מונחות מדויקות ומאה טנקים חדישים.
לעסקה יש בעיקר השלכות לטווח ארוך. אם יבוא היום ומשטרו של בית סעוד (עד כה התחזיות על מותו הקרב היו מוקדמות מדי) יתמוטט, הרי שכל מאגרי הנשק האדירים האלה עלולים ליפול בידי קיצונים אסלאמיסטים, צאצאיו של אוסמה בן לאדן וכנופיית אל־קאעידה, או גרוע מכך - נכדיו של אבו בכר אל־בגדדי, ה"ח'ליף" של דאע"ש.
אך למרות זאת, אין במערכת הביטחון פוצה פה. השתיקה נובעת משני טעמים עיקריים: הראשון הוא שלסעודיה יש כיום אינטרסים משותפים עם ישראל במאבק נגד איראן. לפי פרסומים זרים, בין שתי המדינות מתקיים תיאום מדיני ושיתוף פעולה מודיעיני ביטחוני, שתכליתו למנוע מאיראן להגיע להגמוניה אזורית. סיבה נוספת לדממת האלחוט של ישראל היא שמנהיגיה, ובמיוחד נתניהו, אינם רוצים לעורר את זעמו של טראמפ הבלתי צפוי. מי יודע איך יגיב על ביקורת נגדו, מה עוד שגם אם בישראל יכעסו, ירטנו, יבקרו ויזעמו, הסיכוי למנוע את העסקה שואף לאפס.
האלם הישראלי יכול למצוא ניחומים ברמזים של פקידי ממשל, ובכלל זה מזכיר המדינה רקס טילרסון, כי ארה"ב לא תניח לישראל לאבד את יתרונה האיכותי. ומעל לכל, בעובדה כי הנשק הזה מכוון נגד איראן, ובהצהרתו של טראמפ כי לא ירשה לאיראן להשיג נשק גרעיני.
2. במונחים אסטרטגיים, אירוע לא פחות חשוב בעל השלכות על ישראל התרחש יממה לפני ביקורו של טראמפ באזור. זה קרה באיראן, שבחרה ברוב גדול את חסן רוחאני לתקופת כהונה שנייה.
הבחירה ממחישה יותר מכל את המבוי הסתום שאליו נקלעה המדינה, שבעוד פחות משנתיים תציין 40 שנה למהפכה האסלאמית ולהקמת התיאוקרטיה השיעית היחידה בעולם. הן מצביעות על הכיוון שרוב האיראנים היו רוצים שמדינתם תצעד בו. אך צפויה להם דרך חתחתים: הכוחות השמרניים יעשו כל שביכולתם כדי למנוע מהם להגיע למחוז חפצם.
החברה האיראנית מפולגת ושסועה בין צעירים למבוגרים, בין עירונים לכפריים, בין משכילים ובני המעמד הבינוני שמשתוקק לפתיחות כלפי העולם ולצמצום הדיכוי מבית, לבין ממסד דתי, מאובן, החושש מפני כל שינוי. גם על איראן אפשר לומר כי יש בה צבא שיש לו מדינה. משמרות המהפכה אינם רק כוח צבאי גדול עם חיל אוויר, צי, טילים, אלא אימפריה כלכלית ששולטת במישרין או בעקיפין על מרבית המשק האיראני. וכל זה כשברקע שחיתות פושה, אבטלה גבוהה (בעיקר בקרב צעירים), פשע, סמים וזנות בהיקפים גדולים.
אסור לשכוח כי אף שהנשיא היא נושא המשרה הנבחרת החשובה ביותר במדינה, הוא לא מנהיגה של איראן. בתפקיד זה נושא המנהיג העליון שאינו נבחר בידי הציבור אלא ממונה על ידי קומץ. עלי חמנאי בן ה־77, ששולט במדינה זה 28 שנים, מרכז בידיו את מרבית הסמכויות של מדיניות החוץ והביטחון. הוא המפקד העליון שמשמרות המהפכה סרים למרותו, והוא זה שקובע אם איראן תפתח נשק גרעיני, תפעל לערעור מדינות באזור (תימן), תסייע לארגוני טרור כמו חיזבאללה וחמאס ותוציא לפועל פיגועי טרור.
"השפעת הנשיא על מדיניותה האזורית של איראן אינה משמעותית", אומר בראיון ד"ר רז צימט, מומחה לאיראן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי בתל אביב, "היא נקבעת במידה רבה על ידי משמרות המהפכה ועל ידי המנהיג. לנשיא אין כמעט השפעה על מדיניות איראן באזור, למעט מעורבות במהלכים דיפלומטיים כאלה ואחרים שמתבצעים במעורבות משרד החוץ".
לדבריו, "מעורבות משמרות המהפכה באזור, בדגש על תמיכת איראן בסוריה, המעורבות האיראנית בעיראק והתמיכה בחיזבאללה וב'ציר ההתנגדות', אינה נתונה במחלוקת מהותית בין האגפים השונים במשטר. סיוע איראן למשטר אסד, הסיוע למיליציות השיעיות במאבק נגד דאע"ש, התמיכה בחיזבאללה ויצירת מנופי לחץ מול ישראל, גם כדי להרתיע אותה מפעילות נגד איראן, כמו גם התמיכה בחות'ים בתימן וכיו"ב, נתפסים באיראן כאינטרסים לאומיים חיוניים".
לפיכך, מדגיש צימט כי "אין הבדל משמעותי בין גישתו של רוחאני לגישתו של חמנאי ומשמרות המהפכה. אך יכולתו תלויה בעיקר בהתפתחויות האזוריות ובמדיניות שנקבעת על ידי המנהיג העליון. בשלב זה, כאשר איראן ניצבת בפני מה שהיא רואה כחזית אמריקאית־סעודית־ישראלית, שחותרת לבלום את השפעתה האזורית, אין להניח שהיא תשנה מהותית את מדיניותה".
ובכל זאת: אף על פי שסמכויותיו של רוחאני מצטמצמות לניהול מדיניות הפנים והכלכלה, כבר במסע הבחירות שלו הוא העז להשמיע הערות שבעבר נחשבו כמעט ככפירה. הוא יצא בגלוי נגד משמרות המהפכה וקרא תיגר על שלטונם הבלתי מוגבל. הוא אף הרחיק לכת כשאמר כי אזרחי המדינה מאסו במי שכלאו אותם והוציאו אותם להורג. הדברים כוונו נגד יריבו איברהים ראיסי, נציג הממסד השמרני שבתקופת המהפכה ולאחריה היה אחראי להוצאתם להורג של אלפי בני אדם. אך אפשר היה לפרשם גם כרמז שכוון נגד המנהיג העליון. ואין להקל בכך ראש.
בצד רצונו לשפר את הכלכלה (משימה שבה עד כה לא כל כך הצליח), לצמצם את הדיכוי הפוליטי ולחזק את זכויות הפרט וחופש הביטוי, לרוחאני יש גם שאיפות לשפר את היחסים עם המערב בכלל ועם ארה"ב בפרט, ולהביא להפגת מתיחויות באזור.
לא ברור אם יצליח. סביר יותר שייכשל. שהרי טראמפ לא מפסיק לדבר על איראן במונחים שמזכירים את ג'ורג' בוש ו"ציר הרשע" שלו. איראן עדיין מוגדרת בשיח ובצי"ח (ציון ידיעות חיוניות - קרי סדרי עדיפויות) של קהילת המודיעין הישראלית כאיום הגדול ביותר וכיעד המרכזי לאיסוף מודיעין. בחודשים שקדמו לבחירות הייתה דריכות בחטיבות המחקר של אמ"ן והמוסד, שעקבו אחר ההתפתחויות. החשש היה שאם ייבחר נציג המחנה השמרני, ישובו המחזות מתקופת הנשיאות של מחמוד אחמדינג'אד - ההתלהמות והקריאות להשמדת ישראל, האצת תוכנית הגרעין וסיוע צבאי גדול לחיזבאללה.
ולכן גם אם אחיזתו של רוחאני במוסדות השלטון מוגבלת, בכל זאת סדר העדיפויות שלו שונה. הוא מעוניין לצמצם את התקציב הכמעט בלתי מוגבל שעומד לרשות משמרות המהפכה ולצמצם את כוחם. אלה הן חדשות טובות יחסית עבור ישראל.