במונטאלצ’ינו הקטנה הייתי הרבה פעמים, ואני מוסמך להעיד שלא היה להם רע. אני מקווה שאובמה בכלל שכח שטראמפ בישראל. אבל אולי, בין חבטה לחבטה בכדור הגולף מול גבעות טוסקנה, אובמה בכל זאת נזכר בחולות המזרח התיכון המדמם.
בעת ביקור טראמפ בערב הסעודית ובישראל שמעתי פרשנים בעולם אומרים שיש מפלגה אחת שמאחדת רבים במזרח התיכון, מפלגה ושמה “רק לא אובמה”. אני, כישראלי, לא חושב שזה מוצדק. אנחנו צריכים לזכור לומר תודה גם לאובמה.
אבל צריך גם להאמין לאובמה כשהוא אמר, ושב ואמר, שהוא ידיד של ישראל. נוטים לשכוח זאת, ואני רוצה להזכיר: בעולם שבו היהודים רגילים דורות רבים לעוינות, אמריקה, גם של אובמה, היא ידידה.
נכון שהיה קל יותר לומר: “תודה לך, אובמה”, אם הוא לא היה נמנע מהטלת וטו על אותה החלטה אנטישמית לא רציונלית של מועצת הביטחון. נכון שהוא לא עצר את ההחלטה הזאת למרות שהוא כבר ידע שהוא לא הנשיא הבא, ולכן ההחלטה האנטי־ישראלית הזאת נראית כנקמה מעוצבנת יותר מאשר מדיניות שקולה. בנפרד מכך, לא צריך לשכוח את מה שהוא עשה למען ישראל. כאשר טראמפ מזכיר את האף־35 ואת כיפת ברזל, כל אחד יודע שאובמה היה הנשיא האמריקאי שהעניק את נשק ההגנה וההתקפה הזה לישראל.
טראמפ אמר דברים נפלאים על אהבתו ואהבת העם האמריקאי לישראל. אבל גם אובמה אמר דברים כאלה, מתוך לבו, ואין שום סיבה בעולם שלא להאמין לו. חשוב לי לומר לאובמה, לפחות כאן, שאני זוכר.
כשאובמה נאם בטקס הלוויה לשמעון פרס, ספרתי 20 דקות ומעלה שבהן דיבר אובמה על אהבתו לעם ישראל ולציונות. זה היה נאום שהמחיש לנו משהו מן החינוך הציוני לאהבת ישראל שמקבלים שם בארצות הברית, חינוך להעריך את ישראל ואת העם היהודי. הלוואי עלינו. הנה כמה משפטים, כדי שניזכר: “צדק ותקווה הם בלב הרעיון הציוני”.
“אני מאמין שהסיפור של שמעון, הסיפור של ישראל, מה שהעם היהודי עבר, הוא סיפור אוניברסלי”, הוא אמר. “זה סיפור של אנשים שבמשך דורות לא ויתרו על הצורך הבסיסי לשוב לביתם. של האנשים שסבלו את תאי הגזים ועדיין לא ויתרו מעולם על האמונה בטוב”.
את עם ישראל הוא הגדיר כעם שחזר “לחיי חופש במולדת שנפדתה”. את ישראל הוא הגדיר כארץ המובטחת של היהודים, מולדת שהיהודים שבו אליה, מולדת שנגאלה. REGAINED, הוא אמר. המובן הוא: דבר שהיה שלך והוא שלך שנית. מולדת שנגאלה או נפדתה. אי אפשר לחשוב על הרעפת אהבה, אפילו הערצה, גדולה יותר. לא שכחתי.
התרעות פיקוד העורף