ברקס. כן, בוחן הנהיגה לחץ על דוושת הבלם. באותו הרגע ידעתי שהמשך יומי נצבע בגוונים שחורים. התכוננתי בלי סוף, לקחתי אין ספור שיעורים, נעזרתי בשיחות מוטיבציה עם בן זוגי. את הלילה שקדם לטסט התחלתי בתשע. שכבתי במיטה, ניסיתי להירדם בכוח, העיקר להתייצב ערנית ברגע האמת. לחייך לבוחן, לשאול לשלומו, לסדר את המראה ולהפגין ביטחון של נהגת מיומנת.

לפני שיוסי, מורה הנהיגה שלי, יצא מהרכב ומסר את המפתחות לבוחן, הוא הביט בי, לחש: "בלי פחד, ה' ישמור צאתך ובואך" והשאיר אותי לבד.

הבוחן נכנס למכונית. כיס חולצתו מלא בעטים. נוח לך בכיסא?", הוא התעניין. “כן", חייכתי אליו. שמחתי שהוא אדם נחמד.
"תרצי להתחיל?", הוא שאל. "אשמח", אמרתי, הורדתי את בלם היד, הפעלתי איתות ימינה ופתחתי בנסיעה.



היא עברה חלק. בפניות האטתי, הבטתי ימינה ושמאלה, עצרתי כשנדרש. בדרך המהירה לא חרגתי מהמהירות המותרת. היה נדמה לי שהבוחן משתעמם. שהוא סומך עלי. זה סימן טוב, קיבלתי ביטחון. הרשיתי לעצמי לדמיין איזו מכונית אני עומדת לקנות. אפילו נזפתי בעצמי מעט: איך רק בגיל 27 וכמה חודשים אני עולה על הכביש.

הצטערתי גם על נהגי המוניות שיאבדו נתח מפרנסתם ברגע שבארנקי ינוח רישיון הנהיגה. ידעתי שאעבור, שלטתי בכביש, על אף הבוקר הלחוץ והנהגים הזועמים. המבחן נראה לי לפתע כמו נסיעה עם חבר ולא מבחן תחת הזכוכית המגדלת של הבוחן.

חמש דקות נותרו לסיום הטסט. צפון תל אביב. מולי כיכר ובמרכזה פסלון יפה. הבטתי בו וגם בבתים שמסביב. כמה יפה השכונה הזו. המתנתי כמה שניות, הכיכר התפנתה, לחצתי על הגז והתחלתי בנסיעה.

פתאום, ללא הודעה מוקדמת, ללא אזהרה, נכנס לכיכר ג'יפ ב.מ.וו. החלונות שלו היו פתוחים, מוזיקת טראנס רועשת בקעה מתוכו. בפנים ישבה גברת. בת 40, אולי יותר. היא רקדה עם המוזיקה. ביד אחת אחזה בהגה, ובשנייה תופפה על ברכיה. וכן, היא חתכה אותי עד שהפגוש של הג'יפ כמעט ערך היכרות עם שמשת הרכב שבו נהגתי.

רוב הנהגים בדרך דווקא גילו סבלנות כשהבחינו בשלט "במבחן נהיגה". האישה הזו לא. ואז התבלבלתי. וכשהתעשתי וניסיתי לבלום, הבוחן כבר הקדים אותי.

“שיט", נפלט לי.
"תמשיכי כרגיל", הורה לי הבוחן.
ברגעים האחרונים של הנסיעה בעיקר חשבתי. איך פספסתי. זה הרי היה בידיים שלי. הרגשתי כאילו כל האבק שהיה על הג'יפ עף לכיווני. התקשיתי להמשיך בנהיגה. ידעתי שאין מחילה על ברקס.
“תודה רבה ושבוע טוב", אמר הבוחן בסיום הטסט. הוא אמר כמה מילים למורה הנהיגה שלי והלך לדרכו.
"נו, איך היה?", יוסי המורה שאל.
“ברקס", אמרתי בלי להוסיף.
"אל תיקחי ללב, זה טסט ראשון, זה קורה", יוסי ביקש לנחם.

###

שעתיים אחר כך ישבתי בבית קפה. לגמתי קפה קר והבטתי במלצרית היפה. היא חייכה אל כל הלקוחות, עם אחד מהם אפילו הרבתה בשיחה. סיפרה לו שהיא חוסכת כדי ללמוד בבצלאל. ניסתה להתקבל פעמיים, הצליחה בניסיון השלישי וכעת היא מאוד נרגשת. את השיח קטע אדם מבוגר שביקש תה עם הרבה לואיזה, כי יש לו גזים בזמן האחרון. גם אליו חייכה המלצרית העדינה.

אני שונאת להיכשל. מאז ומעולם הדרתי את עצמי ממקומות שידעתי שאין לי בהם סיכוי. הספקתי להיכשל בדיאטות, בבחינות הבגרות במקצועות הריאליים ובניסיון להתקבל לקורס קצינים. אבל הפעם לא הגיע לי להיכשל. הפעם לא אני הייתי אשמה. ומה שמרתיח זה שלא הייתה לי אפשרות לקבל החלטה. מישהי, בעלת חשיבות עצמית גבוהה מהממוצע, החליטה בשביל שתינו.

ביקשתי מהמלצרית חשבון. השארתי לה טיפ מכובד, אולי כדי לעזור לה מעט בהתחלתה החדשה, ויצאתי מבית הקפה. הלכתי ברגל, מבואסת, מסביבי צפירות, צעקות, אמבולנס ממהר, נהג משאית מקלל ואם שרוכבת על אופניים ומנסה לפלס את דרכה במעבר החציה הצר, כשבמושב האחורי יושבת ילדתה המתולתלת ומפריחה בועות סבון. כנראה הבינה שכך יותר רגוע ובטוח.

###

אני עדיין לא יודעת מתי יהיה לי עוד טסט. אין לי מושג אם אכשל בו או אעבור בגאון ובכסף שחסכתי אקנה מכונית. אני כן יודעת שמבטה המזלזל והלא אכפתי של אותה האישה לא יצא מראשי זמן רב אחרי שנפגשנו בכיכר.

כשהערב הגיע, העדפתי לא לקרוא את התוצאות. לבשתי בגד ים והלכתי לבריכה בקצה הרחוב. שם, במים, חשבתי על המלצרית בעלת החיוך היפה, שבסוף עשתה את זה.

חשבתי גם על עצמי. הרי נחלתי בחיי יותר הצלחות מכישלונות. והצלחה בטסט נהיגה עוד תתברר יום אחד, אולי כבר בקרוב, כמשימה בהחלט אפשרית. צריך קצת מזל ובעיקר שאיזו גברת בג'יפ לא תופיע מול העיניים.

האמת, מה אכפת לי? אהבה יש, הבריאות בסדר, הבית הקטן יפה וחם. אז בינתיים, עד שיבוא הרישיון, ועד שהמלצרית תתחיל ללמוד בבצלאל, אני נותנת ברקס אחד גדול לתחושת ההחמצה.