יש אנשים שנוטים ללכת לאיבוד בחייהם. אני אחד כזה. אחת לכמה זמן, פעם בחצי שנה לערך, זה קורה. הכוחות אוזלים ממני, אני מתרוקן מאנרגיות וכל תנועה, כל תזוזה, הופכת לכמעט בלתי אפשרית. אני מציץ אל עבר העולם כל בוקר מגובה המיטה, והבהלה אוחזת בי ומנערת אותי כמו שמנערים משקה שוקו קר בבקבוק לפני פתיחתו. המציאות שאורבת לי מעבר למיטה היא חידה שאני לא רוצה לפתור. אני מבין ששוב הלכתי לאיבוד בחיי, ואף על פי שזו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי, איני יודע מה עושים עם זה, איך מנצחים את המצב.

כל עוד אני יכול, אני ממשיך להישאר במרחב המוגן יחסית של המיטה. אלא שהזמן הזה הוא מועט - החיים מחייבים אותי להרים את עצמי מהמיטה ולעשות כל מיני דברים. יש לי דברים לכתוב, אנשים לראיין, טורים להגיש, ויש ילד ואישה שצריכים אותי. אז אני נלחם בעצמי ויוצא לקרב חמוש במוטיבציה מינימלית להישאר בסביבה בלי שאדע להסביר מדוע, פרט לזה שיש לי ילד שאוהב אותי ואומר שכשיהיה גדול הוא רוצה לשתות קפה ולכתוב במחשב כמו אבא.

אז אני עושה את הדברים על אוטומט. מרגיש שכל יום הוא מסע בלתי נגמר במסחטת מיץ ענקית שסוחטת אותי עוד ועוד. בסוף יארזו אותי וישווקו לציבור בבקבוקים קטנים שיהיה כתוב עליהם: ״100 אחוז דיין טבעי״. ככה זה מרגיש לי.



בתחילת השבוע נקבעה לי פגישה עם פסיכולוג בבניין המומחים שליד בית החולים איכילוב. הבניין עצמו נמצא במקום מבלבל ומצאתי את עצמי נכנס בטעות לבניין ליד. ״הלכת לאיבוד?", שאל אותי השומר בכניסה לאחר שראה שאני קצת מבולבל. לא ידעתי מה להגיד, רק הסתכלתי עליו בלי לומר מילה. "הלכת לאיבוד?", הוא חזר על שאלה.

״לאיבוד באיזה אופן?״, ביררתי. בינתיים הסתכלתי על המקום שאליו נכנסתי. עיצוב בריטי אורתודוקסי שלט בסביבה. הרגשתי כאילו הוצנחתי לביתה של סבתי הבריטית.
״מה אתה מחפש?״, שאל אותי השומר.

״מחפש״, אמרתי, ״אני מחפש כל מיני דברים״. השומר בהה בי והרים גבה. ״מה זה המקום הזה״, שאלתי. ״דיור רפואי מוגן לקשישים״, הוא השיב. ״וואו, מדהים״, אמרתי בהתפעלות והבטתי לכיוון צג טלוויזיה דיגיטלי שהציג את הלו"ז היומי: 09:00 קורס לשיפור הזיכרון. 10:00 קורס סידור פרחים. 11:30 האזנה למוזיקה. 12:30 ברידג׳ למתחילים. 16:00 חוג ריקודי עם. 16:30 תה מנחה.

התקרבתי עוד קצת אל עבר המסדרון וראיתי בריכה מרהיבה ולידה חדר כושר צמוד וחדרי טיפולים. בבריכה הבחנתי בקשיש שראשו מחוץ למים. הוא נע באטיות שגרמה לו להיראות כאילו הוא צף יותר מאשר שוחה. יכולתי להזדהות איתו, זה גם סגנון השחייה האהוב עלי בבריכה.

בעודי מביט בו, קשישה שעברה לידי אמרה לי שלום ושאלה אם באתי להדריך את קורס סידור הפרחים (שמסתבר שהוא קורס חדש במקום). ״לא״, השבתי לה, ״אבל אני אוהב פרחים וגם אוהב לסדר דברים, אז זה שילוב לא רע מבחינתי״. ״גם אני אוהבת פרחים״, היא אמרה, ״אבל לא פרחים כאלה ששמים ליד קברים״. ״פטוניות סגולות את מתכוונת", אמרתי לה. ״בדיוק״, היא חייכה אלי, ״פטוניות סגולות זה נורא, המחשבה על זה שיקיפו אותך בפרחים כאלה מוציאה את כל החשק למות״.

###

הבנתי שהגעתי הביתה. באותו הרגע היה לי ברור שמשימת חיי היא להגיע למקום כזה. כאן אוכל לחיות בשקט, ואשתי, שעובדת באיכילוב, תוכל לקפוץ לבקר אותי אחרי העבודה. מושלם.

״איך קוראים למקום הזה?״, שאלתי את הקשישה. ״כאן זה הפאלאס, דיור מוגן״, היא ענתה לי. מיד גיגלתי את השם, ועל המסך זינקה פרסומת ״דיור מוגן לתשושי נפש - פאלאס מדיקל״. נכנסתי לאתר של המקום שסיפק לי עוד אינפורמציה: טיפולי פיזיותרפיה, חמש ארוחות ביום, טלוויזיה ליד המיטה, אינטרנט אלחוטי, דיאטה מותאמת על ידי דיאטנית, רופא ואחות צמודים, מגוון חוגים, קולנוע, ספא, בריכה, טרקלין אירוח, בית קפה, מגוון הרצאות מאנשי מקצוע, קונצרטים, הצגות.

כשיצאתי מהמקום שמתי לב שבצג הדיגיטלי היה כתוב שבאותו היום, בערב, יש יציאה קבוצתית להצגה ״הקומה השלישית״ בבית ליסין. חשבתי לעצמי שאני שונא תיאטרון אבל זה בסדר. אם זה מה שצריך בשביל לחיות את החלום, אני מוכן להתרגל ולהסתגל.

הבעיה היותר גדולה שניצבה לנגד עיני היא שבשביל להגיע למקום כזה צריך לעשות את הדבר הכי קשה - לחיות. והרבה.

״אז הבנתי שאתה עובר תקופה לא פשוטה״, אמר לי הפסיכולוג לאחר שהצלחתי למצוא לבסוף את דרכי למשרדו. ״כן, אבל זה בסדר", אמרתי, "אני כבר במצב יותר טוב, מצאתי טעם לחיי, יש לי בשביל מה לשרוד. הבעיה נפתרה״.