זה קרה במוצאי שבת. מזכיר הממשלה צחי ברוורמן התקשר לראשי סיעות הקואליציה אחד־אחד, וביקש את אישורם למהלך שמתכנן ראש הממשלה: הוספת שני שרים לקבינט במעמד של משקיפים, ושדרוגו של השר יובל שטייניץ, שמתפקד כרגע כמשקיף בקבינט, לחבר קבינט מלא. ברוורמן גם נקב בשמותיהם של שני השרים: יריב לוין ומירי רגב. אבל אז קרה משהו מוזר: ראשי הסיעות התנגדו. ההצעה נדחתה. המקסימום שיקרה (ועוד לא קרה), הוא שדרוגו של שטייניץ ממשקיף לחבר מלא בקבינט. הרעיון להגדיל את הקבינט בשני ראשים מדברים נוספים, לא יתגשם (בינתיים).

למרד של ראשי סיעות הקואליציה שתי סיבות: הראשונה, העובדה שהם מרוצים מתפקודו של הקבינט, מההרכב האנושי, מהקומפקטיות היחסית, מהעובדה שהוא רזה, גמיש ובדרך כלל גם הומוגני. משקיפים בקבינט אומנם לא יכולים להצביע, אבל יכולים לחוות את דעתם, ולדעתם של ראשי סיעות הקואליציה זה עלול להפר את האיזון הרגיש בגוף כמו הקבינט מדיני־ביטחוני, להאריך ולסרבל את הדיונים ולהעכיר את האווירה. אם זה לא מקולקל, הם שאלו את עצמם, למה צריך לתקן את זה?



הסיבה השנייה הייתה פרסונלית. יריב לוין, מילא. אבל מירי רגב, בסך הכל שנתיים מיניסטרית, עם הסגנון המוכר, הדחף הבלתי נשלט להוון כל דבר לקופון פוליטי ולרוץ לספר (בצעקות) לחבר'ה, זה היה קצת יותר מדי. לרגב חסידים רבים בקרב מתפקדי הליכוד. בתוך הממשלה, ובקבינט, מצבה שונה. החברים מכירים אותה ואת מניעיה מקרוב, ורחוקים מלהתפעל. חובה להוסיף כאן כי רגב מסכנת את בכירי הליכוד ומאיימת על המקום הראשון בפריימריז הבאים. עוד סיבה טובה לחסום בפניה את הקבינט. אז נתניהו נבלם. בינתיים.

קצת יותר מדי. מירי רגב, צילום: פלאש 90

אם אורן חזן יכול להיות חבר בקבינט הביטחוני, אז למה לא?


מה שנתניהו כן הצליח להעביר אתמול, ועוד פה אחד, הוא מינויו של איוב קרא לתפקיד שר התקשורת. הסיבה שדחפה את נתניהו לשני המהלכים המופרכים האלה, מורכבת: קודם כל, הוא עושה את זה כי הוא יכול. הסקר שפורסם בערב שישי בערוץ 2 העניק לו 30 מנדטים. הזחיחות חזרה למקומה הטבעי. תחושת ה"אני ואפסי עוד" הרימה ראש מחדש. כבר שלוש שנים חופר נתניהו את התחתית של אותה חבית, ובכל פעם מתברר לו שיש עוד לאן להעמיק. מינויים מופרכים, מהלכים מטורללים, גחמות אישיות שמטרטרות מדינה שלמה. הכל עובר, הכל מתקבל, הקיבה הציבורית התחשלה ומעכלת כל דבר, בתנאי שיגיע מבלפור. אז למה שאיוב קרא לא יהיה שר התקשורת? אם דוד ביטן, עסקן בינוני מינוס ולשעבר מבוקש על ידי השוק האפור הוא יו"ר הקואליציה, מה רע בקרא במשרד התקשורת? ואם אורן חזן חבר בוועדת החוץ והביטחון, למה איוב קרא צריך להפריע למישהו במשרד התקשורת?
הוא אכן לא יפריע לאף אחד. בעיקר לא לנתניהו ולזרועו הארוכה, המנכ"ל מומו פילבר. אחרי שיריב לוין סירב לתפקיד (בצדק), אחרי שצחי הנגבי גרר רגליים במשימות השונות שהוטלו עליו במסגרת התפקיד, התברר לנתניהו שאף אחד לא ממש קופץ על הג'וב. לחברי הכנסת ולשרים של הליכוד יש תוכניות אחרות. הם לא כל כך מעוניינים להיות הפרונט של נתניהו בחזית הבלתי אפשרית וכפויית הטובה של פירוק מה שנותר מהתקשורת החופשית בישראל. היחיד שיכול להסכים למשימה כזו הוא קרא, מי שבתחילת הקדנציה הזו עוד כינה את עצמו "סגן שר במעמד שר". אז עכשיו, הוא יהיה שר במעמד של סגן שר.

קל להתגולל על קרא. הוא באמת אחד המופרכים שבחברי הכנסת שראינו כאן. צרור ציטוטיו ההזויים יכול למלא אפילו את המרחב הדיגיטלי הבלתי מוגבל. מכריו ומוקיריו של קרא טוענים שמחוץ למרחבי הטוויטר והפייסבוק, מדובר באדם רציני. אני מקווה ומתפלל שהם צודקים. נדמה לי שהתשובה לסוגיה הזו תינתן בקרוב, ובפומבי. שיהיה בהצלחה לכולנו.


מהמופרכים שבחברי הכנסת. איוב קרא, צילום: פלאש 90

אבל יש עוד סיבות לפעלתנותו הרבה של נתניהו ולמאמציו לשדרג כמה שיותר אנשים לכמה שיותר תפקידים: ההמלצה המתקרבת של המשטרה להעמידו לדין בפרשת 1000. ככל שנתקרב להמלצה הזו (ואנו מתקרבים אליה כל הזמן), כך ישאף נתניהו להפיס ולפטם את כל החברים כמה שיותר, כדי ליצור אצלם מוטיבציה לשמור על המצב הקיים.

וסיבה נוספת, אחרונה: אם אכן יתגבש מהלך מדיני בניצוחו של טראמפ, ואם אכן תידרש ישראל למהלכים שנויים במחלוקת (כמו העברת שטחים מ־C ל־B), יש מצב שנתניהו יזדקק לכל יד שיוכל לגייס בקבינט. לא רק נפתלי בנט ואיילת שקד יתייצבו שם מולו, אלא גם כמה מבכירי הליכוד. בשלב הזה מתבקשת השאלה האם באמת יריב לוין יהיה מי שיציל את נתניהו משמאל ביום פקודה? התשובה: כנראה שלא. אבל מירי רגב, יכול להיות שכן. ויובל שטייניץ, כנראה שכן. תוצאה סופית 2-1, במשחק שכנראה לא יתקיים לעולם.