1. את ימי ההמתנה למלחמת ששת הימים לא אוכל לשכוח. לא בגלל המתח הביטחוני והמְצרים הסגורים, אלא בגלל כלב זאב אחד ששם לי ביס ולקח לי חצי ק"ג בשר מהירך. הייתי אז ילד בן 7 בשכונת יד אליהו, אבא היה במילואים, אמא טיפלה באחי הקטן ובבית, והשכנים שלא נקראו לצבא חפרו תעלות ברחוב ומילאו שקי חול למיגון. כמו העיר כולה, השכונה הפכה ליעד מבוצר, וכולם היו מרותקים לרדיו, שנדרשו לו כמה דקות להתחיל לשדר מהרגע שהדלקת אותו ועד שהמנורה התחממה. 

לאצטדיון הכדורסל ביד אליהו עוד לא היה גג, והוא שימש כנקודת ריכוז למשאיות צבאיות ישנות שהיו בכוננות לצאת לחזית, שלא היה ברור עוד בדיוק היכן תהיה. נהגי המשאיות, חיילי מילואים ברובם, היו "החיילים הגיבורים" של השכונה. מגרש החניה הפך לאתר עלייה לרגל. דוד שלי, משה ז"ל, אח של אמא שלי, היה אחד מאותם נהגים, וכל יום הייתי הולך לבקר אותו בקבינה של המשאית או על המדרכה ממול ומשוויץ ב"דוד החייל שלי" באופן שחיזק את מעמדי בקרב הילדים שהתלוו אלי. והנה, אחר צהריים אחד, לא מצאתי אותו. כל המשאיות חנו במגרש, ודוד משה איננו. עברתי ממשאית למשאית, מטפס בקושי במדרגות לתא הנהג, עד שבאחת המשאיות, כשפתחתי את הדלת הכבדה, הביט בי בזעם כלב זאב ענקי. ההמתנה הארוכה למלחמה שבוששה להגיע מרטה כנראה גם את עצביו, ואולי היה זה החום בקבינה הסגורה. הוא זינק לעברי. נפלתי לאחור אל הכורכר והתחלתי לברוח, אך בתוך שנייה הרגשתי את שיניו נעוצות בחלק האחורי של הירך שלי. חלק מהבשר נעלם, והדם ניגר אל הכורכר. 

רצתי הביתה מייבב בבכי, ו"מועצת השכנים" אמרה לאמא כי צריך לרוץ לבית חולים, כי אולי מדובר בכלב עזוב וחולה כלבת. נדמה לי שאחד השכנים לקח אותנו ברכב שלו לבית החולים הדסה, ששכן אז ברחוב בלפור בתל אביב. שכבתי על המיטה, והרופאים, שהיו גם הם בסוג של המתנה מורטת עצבים למלחמה שבוששה להגיע, התעניינו בי באופן חלקי, עד שאחד הרופאים התפנה. הוא הודיע לאמא שאני צריך לקבל 13 זריקות נגד כלבת בבטן, אחת בכל יום, ושזה קצת כואב אבל הכרחי. ואז הוא הודיע שהזריקה הראשונה תינעץ בבטני ממש בו במקום. המזרק היה מאוד מאיים ולא ידידותי, וכשהוא הניף אותו צרחתי. הוא ניסה להשתיק אותי בכוח, אז אמרתי לו בקול רם: "הרופא בן זונה". ממש כך. 



הרופא ההמום נסוג לאחור עם המזרק ואז סטר לי על הלחי בעוצמה רבה ואמר: "שני הילדים שלי בצבא בחזית, ואתה פה מתפנק ומקלל. תשתוק!". שתקתי, ועוד איך שתקתי. עד סוף המלחמה. 

המלחמה הגיעה. מגרש החניה התרוקן ממשאיות שפנו לגולן ולסיני, ואני המשכתי במלחמה שלי עם הזריקות ועם חיילי הג"א שצעקו כל הזמן "לכבות את האור" ולשמור על האפלה מפני מטוסי אויב. וכך אני נושא על גופי את צלקות המלחמה שלי, משל היו אות כבוד וגבורה, על חלקי בקרב. מאז לא הסתכנתי יותר בהידבקות בכלבת, ובכל פעם שאורי, תמר וענבל שלי ביקשו: "אבוש, כלב" - הם קיבלו חתול...

2. המלחמה הייתה קצרה. את "חיילינו הגיבורים" נהגי המשאיות החליפו לוחמי הג"א הקשישים, שהיו עוצרים את כלי הרכב בלה גוורדיה וצובעים את הפנסים בכחול, כדי שלא יתגלו חלילה לאויב. ובלילה היו מאיימים בצעקות "לכבות את האור", בכל פעם שמישהו בקומה השלישית העז להדליק לרגע את האור. למי שהיה לו מזל ורדיו, היה מידע ופרשנות מחיים הרצוג, שאותו היה מוסר במדרגות, במקלט או אצל משה במכולת. 

המלחמה עברה וכולנו נסחפנו עם הניצחון. אני, שלא הבנתי על מה ולמה, סירבתי לפספס את השמחה והשתלבתי. לא אשכח את היום שבו הדוד השני שלי, שהיה רב סרן בחיל האוויר, הודיע לאבא ואמא שהוא לוקח אותי איתו להקרנת הבכורה של הסרט "4 שעות ביוני", שמתאר את ניצחון חיל האוויר. זה לא היה עוד סרט, זה היה ה־סרט! לא במקרה החליטו שזה יהיה סרט הבכורה שיחנוך גם את אולם הקולנוע הכי מודרני שהיה אז במזרח התיכון, ה"סינרמה". וכך, מאות קצינים בכירים, עם נשותיהם וטפם ואני בתוכם, צעדנו קוממיות אל הסינרמה, מתפעלים מהאולם ומהסרט. לא זוכר מה הוקרן בו, אבל אני זוכר את מחיאות הכפיים, את השריקות ואת הקריאות "כל הכבוד לצה"ל".

3. בימים שאחרי המלחמה גילו הישראלים את עזה ואת מזרח ירושלים. מהשכונה שלנו יצא כמעט בכל יום אוטובוס של מועצת הפועלים לקניות בשוק עזה במסווה של "טיול". כולם נסעו, ואמא שלי גם. בכל פעם חזרה עם צלחות פורצלן ועוד. השיחה בשכונה הייתה על המחירים המצחיקים ועל כמה שווה הנסיעה. עד היום יש לנו בבית צלחות מעזה של שנות ה־60, כמעט חדשות. אותנו לא לקחו לעזה, אבל לשוק במזרח ירושלים לקחו גם לקחו. המציאה שם הייתה עט בצורת מטרייה ב־10 אגורות (של הלירה הישראלית). בכל כיתה בישראל שלטו עטי המטרייה של הערבים מירושלים. לא הבנו אז את המשמעות האימתנית של כיבוש עזה והשטחים, רק את היתרונות. והיו כאלה לא מעט, בעיקר במחירים. 

4. בטיולים לגדה, לעזה ולירושלים ובהמשך גם לסיני, שמעו באוטובוס ברדיו את שירי המלחמה והניצחון: "ירושלים של זהב", "מה אברך", "מי שחלם", "מלכות החרמון", "נאצר מחכה לרבין", "עמק דותן", "גבעת התחמושת" ו"חזרנו אלייך שנית", ועוד שירי ניצחון לצד שירי זיכרון לנופלים. הזמר הצעיר והמוכשר רן אלירן היה המבצע האלמותי של "שארם א־שייח'" ושל "החזיקי לנו אצבעות" ועוד. הוא נעלם בשנים האחרונות, יחד עם כמה זמרים נוספים שזכו כאן לתהילה ומצאו במות בארה"ב. 

השבוע, במקרה, פגשתי את רן אלירן. השתתפנו שנינו, יחד עם רבים נוספים, בהשקת דיסק עשירי לנסים גרמה. אלירן, בן למעלה מ־80, שערו שופע ומתולתל, חזר לישראל לאחר עשרות שנים, והוא שב להופיע ולשיר את להיטיו הגדולים. מיד זמזמתי לו את כל המילים, ופניו אורו. נזכרתי אז שבמהלך עופרת יצוקה ניסה מישהו בחיל החינוך לגיס משורר שיכתוב מילים ללהקה הצבאית לפזמון חדש למבצע. כשפנה אלי השבתי לו: "שנ"י" (שומר נפשו ירחק). היו ימים ואינם עוד, הסברתי לו, אפס סבלנות יש בציבור של ישראל 2017 לשירי ניצחון. וחוץ מזה, במלחמות של היום אין מנצחים ומפסידים, יש מפסידים יותר ומפסידים פחות. 

5. בשבוע הבא תתכנס בעין גב הוועידה החמישית של התנועה הקיבוצית תחת הכותרת "קיבוציונות". מארגניה שמו להם למטרה לחפש דרכים לחזור לעמדת השפעה ועשייה בחברה הישראלית, לאחר כמעט שני עשורים של התמודדות עם בעיות פנימיות של החלטות על אורחות חיים (קיבוץ שיתופי, קיבוץ מתחדש) ועם בעיות הפנסיה לחברים, הדיור מול המינהל, מצב החקלאות ועוד. 

הבעיות לא הסתיימו, אך התנועה הקיבוצית בהחלט עולה על דרך המלך. ישנה חזרה של בני קיבוץ הביתה לעמק, לגליל ולנגב, יש קליטה מסיבית של משפחות שמבקשות לעבור מהעיר למרחב הכפרי, לחיי קהילה, לחינוך איכותי ולרמה מסוימת של ערבות הדדית, בתי הילדים מתמלאים מחדש לאחר שנים קשות, וכל קיבוץ בוחר את דרכו ואת אורחות חייו. 

הנושא שנבחר לדיון בוועידה הוא חשוב ונכון. אם במשך עשורים רבים הייתה התנועה הקיבוצית התנועה המיישבת מספר אחת, באו המתיישבים ביהודה ושומרון ונטלו את הבכורה. אחריהם באו המתיישבים הבודדים בנגב ובערבה ותקעו יתד במדבר. גם בצבא, בכלכלה, בכנסת ובמשרדי הממשלה נתמעטו בעלי התפקידים מן התנועה הקיבוצית וההשפעה התמעטה. החברה הקיבוצית, שהייתה רגילה להיות בחזית העשייה ובהובלה, מצאה את עצמה משתרכת מאחור, מתמודדת עם קשיים פנימיים. 

העצה שלי לצירי הוועידה היא להפנים שאין עוד מקום לפעילות הקיבוצים בשכונות ובערי פיתוח באופן פטרוני ומתנשא. הקשר לעשייה ולמעורבות נמצא כיום בשירות הקבע בצה"ל, במסלולי הפיקוד. שם רוכשים את האמון ואת ההשפעה, שם נולדים המנהיגים לפוליטיקה, לכלכלה, לחברה ולשלטון המקומי. התנועה הקיבוצית, שהוציאה מתוכה כמה רמטכ"לים ועוד אלופים רבים, חייבת למצוא את הדרך לעודד את בניה ובנותיה להתמיד בשירות הקבע ולהתקדם במסלולי הפיקוד. 

המשימה השנייה היא למתוח גשר אל הציונות הדתית ואל החרדים, לצמצם את הבורות ולהגביר את הידע, לצמצם את החרדה והחשש ולהציע דיאלוג ושותפות בתחומים רבים ואפשריים. המשימה השלישית היא נטילת חלק פעיל בפתרון בעיות הדיור לזוגות צעירים באמצעות תוכנית עם רשות מקרקעי ישראל ומשרד האוצר לפתיחת הקיבוצים לשכונות קהילתיות בגודל המתאים. 

האתגר הגדול של התנועה הקיבוצית, שיש לי הזכות והכבוד להימנות עם חבריה, הוא להתאים את עצמה למציאות המשתנה, בלי לוותר על כך שגם החברה הישראלית תכיר אותה ואת ניסיונה, איכותה ויתרונותיה. 

שבת שלום!

avi@bnayahu.com