אז עלייתו לאוויר של תאגיד השידור החדש צמחה תנועת מחאה עממית של מאזיני תחנת 88FM ההיסטורית. אלה טוענים שהתחנה בפורמט החדש שלה מעקרת את טעמם האישי של העורכים, מאבדת את הייחוד שלה ואף מתנהלת על פי כללים נוקשים המזכירים פלייליסט גלגלצי. לא פלא, הם אומרים, לאור הכנסתם לתחנה של עורכים מוזיקליים בוגרי גלגלצ. שלא לדבר על זהות העורך הראשי של התאגיד, אלדד קובלנץ. האיש שלמעשה המציא את גלגלצ כפי שאנו מכירים אותה. המאזינים הזועמים הקימו ארגון מחאה בשם “משמר 88", מחתימים עצומות ואף מארגנים הפגנה. 

יש משהו מרגש באמת במאבק הזה. בעובדה שעניינים כמו מוזיקה ורדיו עדיין מעוררים יצרים עזים כל כך. ויש בו גם משהו חשוב ועקרוני. לא משום שהתחנה חשובה - היא לא, אני מצטער לומר, לפחות בקנה מידה של אחוזי האזנה, או השפעה על סצינת המוזיקה הישראלית. אלא כי המאבק הזה ממחיש את הקונפליקט הבסיסי של שידור ציבורי. מצד אחד, שידור כזה צריך לספק אלטרנטיבה לשידור המסחרי. מה שמכתיב תכנים יותר מורכבים ומאתגרים. כאלה שאי אפשר להיחשף אליהם בתחנות אחרות. מצד שני, שידור ציבורי - מעצם שמו - מחויב לציבור הרחב, שלמעשה מממן אותו. ולכן אסור לו להיות אליטיסטי מדי. בקיצור, כמעט דבר והיפוכו.

88 של פעם, שכל כך מתרפקים עליה, הייתה באופן כמעט מוצהר תחנת נישה, שפנתה לציבור מצומצם. זה התבטא בכך שהיא שידרה רצועות אקלקטיות, שהושתתו לחלוטין על טעמם המוזיקלי של העורכים, ללא כל התערבות או קו מאפיין של תחנה. יכולת לשמוע שעה של רוק מהסבנטיז ואחריה שעה של ג'אז. ההפך המוחלט מניסיון לפנות לקהל רחב, שיודע בכל שעה מה הוא עומד לקבל. ויותר מזה, מרבית הרצועות התבססו על שירים לא מוכרים לקהל הרחב, ונמנעו כמעט במפגיע מלהיטים גדולים. אוהדי התחנה מציינים את כל אלה כיתרון וכאות לאומץ וליצירתיות. אני לא מסכים איתם. זו לא חוכמה גדולה בעיני לתת לכל עורך מוזיקלי לעשות כרצונו. בשביל זה יש היום בלוגים. הרבה יותר מאתגר לנסות לעצב לתחנה קו ייחודי משלה. ולגבי היעדר הלהיטים, אף פעם לא חשבתי שאזוטריה היא סממן לאיכות. אם כבר, ליומרנות.



זה לא אומר, כמובן, שצריך לוותר על הרצון לאתגר את המאזין ולחשוף אותו לחומרים חדשים. אבל הסוד הוא במינון. ביכולת לבנות קו כללי שהוא נעים להאזנה, ולשבץ בתוכו יהלומים לא מוכרים. 88 הישנה ויתרה מראש על הניסיון והלכה עד הסוף עם הלא נודע. בכך היא הצליחה לשכנע רק את המשוכנעים. חוכמה קטנה מאוד.

וגם לא הוגנת, חברתית. חלק גדול מאנשי המאבק להשבת התחנה הישנה הם גם אלה שדיברו גבוהה גבוהה על חשיבותו של השידור הציבורי. אבל מתברר שהוא חשוב כל עוד מדובר בציבור שלהם. יש משהו מקומם בתחנה הממומנת מכספי מדינה המוותרת מראש על הניסיון לדבר לקהלים רחבים. מקומם הרבה יותר מזכותו הנגזלת של שדר לנגן שירים של לד זפלין ברצף בשעת צהריים. הרי מירי רגב, המנהלת מלחמת חורמה בגלגלצ על הדרה לכאורה של מוזיקה מזרחית, הייתה אמורה להיכנס פי כמה ב–88 הישנה, שהיא אליטיסטית בהרבה. למה היא לא עשתה את זה? כי את 88 שרת התרבות אפילו לא ספרה. וזה אומר הכל.

אני מקשיב לא מעט ל–88 המתחדשת, הרבה יותר ממה שהקשבתי לקודמתה (ובכל הצניעות, הידע שלי במוזיקה ומידת התשוקה אליה לא נופלים מאלה של לוחמי “משמר 88"). מה שאני מזהה שם כרגע הוא החלטות הגיוניות, כמו הזזת הרצועות היותר ניסיוניות לשעות המאוחרות והבלטת העורכים והמגישים היותר קומוניקטיביים, כמו בועז כהן ורוני ורטהיימר, לצד מינון יתר של להיטים ישנים. לפעמים המינון הזה בוטה ממש, ונשמע כמו אוספי הלהיטים שרקחתי בטייפ שלי בגיל 16 לאהובותי הדמיוניות. אני מקווה שאלה חבלי לידה, ושבקרוב יגיע הפיין טיונינג. אבל המגמה הכללית מבורכת. 

על הסכין 

1. עוד לא ראיתי את “וונדר וומן", ואני לא יודע איך הוא יתקבל. אבל דבר אחד ברור - לא יכולנו לחלום על שגרירה טובה יותר לישראל בהוליווד מגל גדות. הבחורה היא שילוב של יופי, אינטליגנציה והרבה חוצפה ישראלית. בכלל, בניגוד להצלחות ישראליות אחרות בנכר, גדות לא מנסה לטשטש את המוצא שלה, להפך. אני צופה בהופעות הפומביות שלה ולא מפסיק ליהנות.

2. אחרי כ־20 שנות פעילות, ויקטוריה חנה הוציאה סוף–סוף אלבום בכורה. הוא מורכב משני חלקים - “ויקטוריה" הגרובי, בהפקת תמיר מוסקט, הקרוי על שם סבתה פורצת הגבולות. ו"חנה" השקט, המבליט את השירה שלה, וקרוי על שם סבתה השנייה והמופנמת. שניהם יוצרים אלבום ייחודי, אבל בצד של מוסקט יש רגעים נפלאים ממש, שמזכירים את אתי אנקרי הצעירה.    

3. “שמש חצות" היא סדרת מתח חדשה, שמפגישה בין בלש שוודי ובלשית צרפתייה בחקירת רצח של צרפתי מסתורי על אדמת שוודיה. הערך המוסף של הסדרה הוא העיסוק בעם הסאמי, החי תחת שלטון שוודי וסובל מבעיות רגילות של ילידים - גזענות, עוני, אלכוהוליזם וגו'. הבלשית הצרפתייה היא ממוצא אלג'ירי וסובלת מבעיות דומות. בקיצור, אין קץ לכיבוש.