מאז בחירתו לנשיא ארה"ב, כל העולם ואשתו, על אחת כמה וכמה בארצנו הקטנטונת, מנסים להבין מה דונלד טראמפ רוצה, מה המדיניות שלו - אם בכלל יש לו כזו. כולם מנסים להבין איך הוא רוצה לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים, איך יסגור את העסקה המדוברת. מול הנשיא החדש, הידיד הגדול, אפשר היה לצפות מראש הממשלה שייזום איזה מהלך, שיבשר על עידן חדש בכל הקשור לסכסוך. אבל כלום, נאדה. יש לא מעט הסברים לכך, אולם לדעתי, המפתח להבנת התנהלות נתניהו טמון בצעקה - הצעקה של טראמפ על יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן.

מאז ניצחונו של טראמפ הימין עושה לנתניהו את המוות. התיאוריה הימנית, שממנה מנסה ראש הממשלה להתנער בכל כוחו, גורסת שבמחדל ובמעשה - הוא מונע את העברת השגרירות האמריקאית לירושלים ומוביל להקמת מדינה פלסטינית.

לפי הימין, בעניין השגרירות נתניהו העביר מסר לאנשי טראמפ שזה לא קריטי וגם עלול לעורר מהומות ביטחוניות, והוא לא לחץ מספיק. לפי התיאוריה הזאת, טראמפ לא יכול להיות יותר ימני מראש הממשלה, ולכן נתניהו, שכל כך פוחד מטראמפ, נגרר לתהליך מדיני שקרי נוסף. אלא שהפעם דווקא עם מישהו שיכול היה להוביל לכיוון ימני אמיתי. במקום זה, נתניהו גורר אותו לעוד תהליך דמוי אובמה - והכל משום שאין לו האומץ לומר שהוא נגד מדינה פלסטינית.



כמובן שראש הממשלה מכחיש את הדברים בזעם. לשיטתו הוא עושה הכל בעניין העברת השגרירות ולכן גם חשף קטעי דיווחים על הפגישה שלו עם טראמפ בוושינגטון. הוא חושב שהימין כדרכו לא אחראי, ושעימות עם הנשיא כרגע - גם מיותר וגם מסוכן. מבחינתו, הוא המבוגר האחראי ואילו יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט הוא פוחז.

נשאר כשהיה

העניין הוא שבלי קשר לחילופי הממשל, נתניהו לא השתנה. הוא מתנהל ולא מנהל, לא מסתכן, מתחמק מעימות ובעיקר מעדיף לדחות למחרתיים מה שאפשר לדחות למחר. אולם הבעיה העמוקה יותר היא שבעיני העולם אין פתרון אחר חוץ מההפרדה, דהיינו - שתי מדינות לשני עמים.

וכדי שתוכנית מדינית חלופית תהפוך לרצינית, חייבים לגייס עבורה תמיכה. הסברה הרווחת בעניין פתרון הסכסוך היא שמדובר בבחירה בין שתי אופציות - מדינה פלסטינית או דו־לאומית. האמת היא שזה לא לגמרי מדויק. מדובר אכן בשתי האפשרויות הבולטות. אולם יש עוד מהלכים בחמישים גוונים של אפור, שאותם צריך להסביר, לשווק. בקצה האחד ישנן ההפרדה וחלוקת הארץ מחדש. במסגרת זו תמצאו את רוב המפלגות בישראל. מבחינה זו, אפילו בנט שמאלני. משום שכל מי שמוכן לשליטה פלסטינית בעצמם פלוס אחריות על שטח, הוא בעד הפתרון ה"שמאלני" של הפרדה. הבעיה היא שזה מתחיל להישמע יותר מדי כמו ה"מדינה מינוס" שרוצה נתניהו, ולכן בנט עסוק כל כך בבידול: נתניהו בעד מדינה - אני נגד.

בקצה השני יש הדוגלים בתיאוריה שהשטח חשוב מכל דבר אחר. קרולין גליק, בעלת טור במוסף זה, מציגה את הרעיון של סיפוח עכשיו. טענתה העיקרית: אפשר להכיל. נהפוך אותם לאזרחים והם יהיו מיעוט גדול. הדרך הזו עשויה להוביל בעוד כמה עשרות שנים לתיקו דמוגרפי ולמדינה דו־לאומית. לתוכנית הזאת יש תומכים שקטים מבין הערבים שחושבים - בצדק - שיהיו להם חיים טובים יותר בישראל. תומכים בה גם אלה ביניהם שמבינים שזו הדרך הכי קלה להכנעת ישראל.

זו תוכנית מעניינת ורצינית ואינני מזלזל בה. אני רק חושב שהיא גרועה לישראל, עלולה להביא לקריסת המפעל הציוני, שהיא לא תחזיק מעמד ובמקום זאת תוביל אותנו במהרה לתהליך דומה למה שהתרחש ביוגוסלביה. מעבר לכך, הבעיה העיקרית שלה היא היעדר שגרירים - אין לה תומכים בחו"ל. לכן היא גם לא על השולחן.

ויש עוד עניין אחד עם נתניהו, שאולי מסביר את התנהלותו באחרונה: השקר. כלומר, החשש שיתפסו אותו בשקר. ב־20 השנים האחרונות נתניהו טוען כאן ובעולם שהוא רוצה שלום ושרק השמאלנים מבאישים את ריחו כמי שמתנגד לו. בתור ראש ממשלה בשבע השנים האחרונות הוא הסביר שהוא בעד פתרון של חלוקה ואחר כך ניסח אותו בנאום בר־אילן, שבו דיבר על מדינה פלסטינית בתנאים מסוימים.

ח"כ חוטובלי. תהתה מדוע לא להציע פתרון חלופי לזה שתי שתי המדינות לטראמפ. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

כל שינוי כיוון מהנוסחה הזאת יציג אותו כשקרן, בעיקר משום שהוא כבר חשוד. כל מי ששמע אותו בעולם תהה אם מדובר בתרמית: שהוא רק אומר שהוא בעד מדינה פלסטינית, אבל פועל נגדה. סיפור הכיסוי המושלם - רוצה, אבל לא מצליח. כעת, ניצול הבחירה בטראמפ להצגת מהלך חלופי - כפי שדורשים בימין - היה חושף את נתניהו כמי שעבד על כל העולם.

לכן כשציפי חוטובלי תהתה בישיבת סיעת הליכוד מדוע לא תציע ישראל לטראמפ פתרון חלופי לשתי המדינות, נתניהו לא ממש השיב. והוא ידע למה: כל בכירי הממשל חוץ מטראמפ מדברים על שתי מדינות.

ונתניהו כמו נתניהו, לא מעז ליזום. הוא חסיד הבלימה. זו דרכו - לתת לרעיונות לעלות ואז לבלום או להסיט אותם. הוא מעדיף להסביר למה לא מאשר למה כן. לכן יש סיכוי קטן למהלך מצדו כמו ההתנתקות או מו"מ חשאי נוסח אוסלו. עדיף מבחינת נתניהו שטראמפ יגלה בעצמו שאין באמת שותף ויירד מכל העניין. זו המדיניות.

לכן, הצעקה שהזכרתי בתחילת המאמר היא ציון דרך. השבוע פרסמתי שבפגישה בבית לחם טראמפ צעק על אבו מאזן שהוא רימה אותו בוושינגטון. זאת, משום שדיבר על חינוך לשלום ואילו הישראלים הראו לנשיא האמריקאי שהוא שותף להסתה. אבו מאזן שתק. הפלסטינים היו בהלם. בימין מיהרו לחגוג. ובצדק, טראמפ עושה לאבו מאזן מה שאיש לא העז - הוא בודק אותו.

ונתניהו? בניגוד למנהגו, לא הוציא הודעה ולא חגג על הידיעה. ושוב, ברור למה: בדיוק מזה הוא חושש - מהצעקה. צעקה של חבר, שותף, נשיא שאי אפשר לומר שהוא עוין. שנתן לישראל כל מה שרצתה: ביקור בלי תנאים, הכרה בהיסטוריה ובזיקה, כולל פתק בכותל ודיבורים על ירושלים. טראמפ רוצה עסקה, לא מעניינים אותו הפרטים. אולם אם יחשוב שנתניהו מבלף אותו - הוא עשוי להתהפך על ישראל. מזה חושש ראש הממשלה, ובצדק. לכן הוא מדבר על צ'ק מדיני מוגבל, לכן אמר בקבינט ש"צריך לקחת בחשבון את אופיו של הנשיא".

הצעקה של טראמפ על אבו מאזן מראה שהוא לא מוכן להרגיש פראייר. הפחד של נתניהו הוא שטיעוני הימין יתפרשו כניסיון רמאות, מה שיהפוך את טראמפ לפראייר בעיני העולם הערבי. וכך, בדרכה הייחודית, הצעקה של טראמפ מעצבת את מדיניות ראש הממשלה.

הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2
tguvot@maariv.co.il