1. בעבודה מאומצת, שנמשכה למעלה משנה, סיימו בתחילת השבוע אנשי משרד המשפטים את הליכי רישום הבעלות על 180 אלף דונמים שהופקעו וקמו לקניין המדינה, עוד בראשית שנות ה־50. הצעד הזה יסייע לכל מי שרכש דירה או בית באזורים הללו, לרשום אותם על שמו. המשמעות המעשית היא שבכל הסדר שייחתם עם הבדואים מהיום והלאה, הללו לא יוכלו עוד לתבוע זכויות או לקבל זכויות בקרקע בכל אזור הנגב המערבי, בשטח שממערב לכביש 40, הכביש המוביל אל באר שבע מצפון.

# # #

קצת רקע: חוק רכישת מקרקעין 1953, או בשמו המוכר יותר "חר"מ", סייע בשנים שלאחר קום המדינה להכשיר הפקעות שביצעה המדינה בקרקעות שברובן הגדול הוחזקו קודם לכן על ידי ערבים. החוק קבע כי ניתן יהיה להפקיע אדמות לצורכי ביטחון, לצורכי התיישבות או לצורכי פיתוח אחרים של המדינה. בית המשפט אפשר בשנים ההן לעשות באדמות הללו שימוש למגורים, לתעשייה, לחקלאות, לסלילת כבישים, לנטיעת יערות ולהכרזה על שמורות טבע.



חר"מ נולד בעקבות תביעות שהגישו ערבים בדרישה להשיב להם קרקעות שהוחרמו מהם במלחמת העצמאות או בעקבותיה, ובא להכשיר רטרואקטיבית את ההחרמות הללו. בסך הכל הופקעו באמצעות חר"מ כ־1.2 מיליון דונם בכל רחבי הארץ, בהם קרקעות שהוחזקו בעבר על ידי ערבים בצפון, ועל ידי בדואים בנגב. באזור הדרום בלבד הופקעו באמצעות החוק שטחים בהיקף של כ־220 אלף דונם, כשהבדואים שחיו במרחב הזה מועברים לאזור הסייג, השטח שבין ב"ש־ערד־דימונה־ירוחם.

לפני כעשר שנים העירה נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, כי "אין ספק כי כיום חקיקה מעין זו לא הייתה עומדת במבחן החוקתיות", אולם הבהירה לצד זה: "אין ספק כי מדובר בחקיקה חד־פעמית שיש להשקיף עליה על רקע הנסיבות ההיסטוריות ששררו בתקופת הקמת המדינה... את אופיין החמור של הוראות חוק הרכישה... ניתן להבין רק באספקלריה של הנסיבות ההיסטוריות הייחודיות של ראשית ימיה של המדינה; על רקע צורכי התקופה ובעת שקרקעות ננטשו על ידי בעליהן עקב אירועי המלחמה".

הפזורה הבדואית בנגב. צילום: פלאש 90

כך או כך, מאז 1953 נשארו הקרקעות הללו מופקעות, ואף ממשלה ואף שר לא היו מוכנים ללכת את הצעד הנוסף קדימה כדי להשלים את הרישום ולקבוע כי מדובר באדמות מדינה לכל דבר ועניין. מצב הביניים הזה יצר מצבים אבסורדיים למכביר. אלפי אנשים בנו במהלך השנים את ביתם בנגב, על קרקע שלא יכלו מעולם לרשום על שמם. כך באופקים, כך בנתיבות, כך בשדרות, כך ברהט, שכמעט כולה יושבת על אדמה שהופקעה בחר"מ. שורה ארוכה של מושבים וקיבוצים - רוחמה, דורות, משמר הנגב, שובל ועוד - בנו או עיבדו שדות שהופקעו והבעלות עליהם לא הוסדרה סופית. בלהבים, רק לדוגמה, אפשר למצוא אזורים שבהם צד אחד של הרחוב הוא בעליו הרשום של הבית שרכש, בעוד אצל השכנים מהעבר השני של הרחוב הקרקע רשומה כמופקעת.

בשנות ה־70 הסתבך המצב עוד יותר, כשהמדינה אפשרה לבדואים, שלאיש מהם לא היה קושאן שהוכיח בעלות על קרקע כלשהי, להגיש תביעות בעלות על שטחים שלפי טענתם שייכים מדורי דורות למשפחתם. בנגב המערבי לבדו, ממערב לכביש בית קמה־באר שבע, נרשמו כ־600 תביעות בעלות כאלה, שהקיפו שטח של למעלה מ־70 אלף דונם. השנים עברו, הנגב הלך ונבנה, והבדואים המשיכו לתבוע בעלות על הקרקעות הללו, שעם הזמן הוקמו עליהן יישובים לרוב. בהצעות להסדרת התיישבות הבדואים, שהניחו על השולחן בני בגין ואחריו אורי אריאל (שבינתיים הקפיא את הצעת החוק שהכין), התאפשר לבדואים לקבל מהמדינה קרקעות גם עבור שטחים שטענו לבעלות עליהם בנגב המערבי.

עכשיו בא העניין הזה לסיומו. חוק בני בגין, כמו ההצעה של השר אריאל, נקברו במתכונתם המקורית. הנגב המערבי רשום מהשבוע כולו בבעלותה המלאה של מדינת ישראל. אין עוד אפשרות לתבוע בו אדמות. תביעות הבעלות הבדואיות שנרשמו עליו, אינן רלוונטיות עוד. שרת המשפטים שינתה את כללי המשחק, חתכה את "מגרש המשחקים", שעליו מתנהל השיח עם הבדואים, והוציאה ממנו חלקים חשובים.

# # #

לא ברור איך יגיב המגזר הבדואי מבחינה פוליטית למהלך הזה. מצד אחד, משרד המשפטים דאג לפרסם את פעולותיו בכל מקום רלוונטי, כולל בעיתונות הבדואית, ולא קיבל מהשטח ולו התנגדות אחת. מצד שני, ההיסטוריה מלמדת שלמאבקים הפוליטיים של הבדואים יש חוקים משלהם.

דבר אחד חשוב בכל זאת לציין. ברמת הבדואי הבודד, מדובר במהלך שייטיב עם כל אחד ואחד מתובעי הבעלות. איך? ובכן, עד היום, כל בדואי שניהל הליך משפטי מול המדינה וטען לבעלות על קרקע, הפסיד. ההפסד הזה גזר על המפסידים להישאר בלי כלום. בלי האדמה שאותה תבעו, ובלי כסף. עכשיו, כשההפקעה הושלמה, תחשב המדינה כל תביעת בעלות שהגיש בדואי בעבר, ותפצה אותו לפי גודל התביעה, גם אם אין לו שום דרך להוכיח בעלות. בדואים רבים שעד היום לא ראו גרוש מכל התביעות שלהם, יזכו עכשיו לפיצויים.

ביום ראשון, לפני חמישה ימים, הסתיים רישומם של הגושים האחרונים בנגב המערבי. המהלך שהחל אחרי קום המדינה, זה שכל ממשלות ישראל ברחו מהעיסוק בו כמו מאש, הושלם.

2.  שנה וחצי מהתלונה, ודבר לא נעשה

הדוח של נציב הקבילות על התביעה, השופט דוד רוזן, שפורסם בתחילת השבוע, היה מטריד מאוד ככל שהדברים אמורים לגבי הפרקליטות. רוזן דיבר על "תרבות ארגונית" בעייתית, על מידע מהותי ועל חומרי חקירה חשובים שמוסתרים מהסנגוריה, על קשיים שמוערמים בפני ההגנה ועוד ועוד. הסיפור הבא מלמד, בין השאר, מה קורה במשרד המשפטים, כשמישהו מעז להגיש תלונה נגד "אחד משלנו", ואיך המערכת מצופפת שורות כדי להגן על אנשיה בכל מחיר.

בנובמבר 2015 פרסמה נציבת הביקורת הקודמת, השופטת הילה גרסטל, את הכרעתה בפרשת הניסיון להטות את תצהירו של מנהל המכון לרפואה משפטית, ד"ר חן קוגל. לטובת מי שלא זוכר, הכל החל כשמשרד הבריאות פרסם מכרז לתפקיד מנהל/ת היחידה לרפואה משפטית במכון. במכרז זכתה ד"ר מאיה פורמן־רזניק, מי שקודם לכן חיברה חוות דעת שסייעה לרומן זדורוב, הנאשם בתיק רצח הילדה תאיר ראדה, נגד עמדתה של המדינה.

בפרקליטות לא התלהבו מהמחשבה שמי שתתקבל לתפקיד תהיה מי שהתייצבה מולם במשפט, ולמרות זכייתה כדין במכרז, עשו הכל כדי למנוע את כניסתה לעבודה. פורמן פנתה לבית הדין לעבודה, וזה הורה למנהל המכון, ד"ר חן קוגל, להגיש תצהיר ובו עמדתו בסוגיה. את התצהיר של קוגל, שתמך בפורמן, לא אהבו בפרקליטות. כשהוא נחת בתיבת הדואר של מנהלת המחלקה למשפט העבודה, עו"ד רחל שילנסקי, היא העבירה אותו למשנות ליועץ המשפטי לממשלה, אורית קורן ודינה זילבר, בצירוף הערה ולפיה "קראתי את התצהיר, אומנם לא באופן מעמיק אלא ברפרוף, אבל בעיני הוא שערורייה... לא יעלה על הדעת שתצהיר הזה יוגש מטעמנו! יש גבול לכל דבר!".


השופט דוד רוזן, צילום: יותם רונן, פלאש 90

כמה שעות אחר כך העבירה הפרקליטות לד"ר קוגל את תצהירו כשהוא מתוקן, בצירוף בקשה לחתום על המסמך החדש במקום זה הקודם. השוואה בין התצהירים לימדה שבפרקליטות מחקו את הסעיפים שלא נראו להם וניסחו אחרים תחתם. בין השאר, נדרש קוגל למחוק מתצהירו את המשפט הבא שעסק בד"ר פורמן ובחוות דעתה הנוגדת את זו של המדינה, בפרשת זדורוב: "חוות דעתה היא מקצועית, אמינה, הגונה ועשויה על פי מיטב הסטנדרטים המקצועיים המקובלים, ואין בה שום כשל מקצועי".

קוגל סירב לשנות את התצהיר שעליו כבר חתם והודיע לפרקליטות: "...התצהיר צריך לבטא את דעתי שלי... לא אוכל לעשות שקר בנפשי, להשמיט חלקים רלוונטיים ולמנוע מבית המשפט את מלוא דעתי בעניין".

הנציבה גרסטל, שבדקה את המקרה, פטרה מאחריות את עו"ד דורית יפרח שטיפלה בתיק, בטענה שפעלה לפי הנחיות הממונים עליה, ואת אורית קורן ודינה זילבר, משום המגבלות שהוטלו עליהן בבואן לבקר את היועץ והמשנים שלו, ולפיכך התייחסה רק לעו"ד שילנסקי. "...באתי לכלל דעה שקיים פגם בהתנהלותך, בכך שדרשת שינויים בתצהירו החתום של ד"ר קוגל", כתבה, "ד"ר קוגל שלח כאמור תצהיר עשוי וגמור, וכל ניסיון שינוי שלו, מהווה התערבות לכאורה בעדות ראשית של עד...".

בהמשך, במכתב שהפנתה ליועץ המשפטי לממשלה, הוסיפה עוד כי "התנהלות זו היא התנהלות פגומה ואסורה. מדובר בניסיון לשנות עדותו של עד, ניסיון למנוע את התמונה העובדתית־המקצועית המלאה מבית המשפט".

# # #

וכאן מתחיל הסיפור שלנו. שבוע לאחר שפורסם הדוח של הנציבה גרסטל, פנתה התנועה למשילות ודמוקרטיה למשטרה ודרשה לפתוח בחקירה נגד ארבע הפרקליטות שהיו מעורבות בפרשה, אלה שניסו לשפץ את התצהיר ואלה שהנחו אותן לעשות כך, בגין "עבירה של ניסיון להדחה בעדות בנסיבות מחמירות וניסיון לשיבוש הליכי משפט".

חודשיים הספיקו למשטרה להודיע למתלוננים שהתיק נסגר. לא סתם נסגר, אלא בעילה של היעדר אשמה פלילית. בקיצור, שום כלום. אלא שהמסמך המשטרתי לא היה ברור. מצד אחד, היה כתוב בו שפרקליטות המדינה היא שסגרה את התיק, מצד שני, בהמשך, צוין כי הדבר נעשה "על פי החלטה של היועץ המשפטי לממשלה". למה זה כל כך חשוב? כי מזהות הגורם שסוגר את התיק, נגזרת הכתובת להגשת ערר על הסגירה. אם המשטרה סוגרת, הערר מוגש לפרקליטות. אם הפרקליטות סוגרת, הערר מוגש ליועץ המשפטי. אם היועץ סוגר, הדרך היחידה לתקוף את ההחלטה עוברת דרך בג"ץ. בתנועה למשילות שיגרו מכתב דחוף למשטרה וביקשו לדעת מי בדיוק החליט על סגירת התיק. בנוסף, ביקשו לקבל את תיק החקירה עצמו על מנת להבין ממנו למה הוא נסגר ועל סמך מה הוא נסגר.

במשטרה לא מיהרו להעביר את התיק עצמו לעיון התנועה, אבל על השאלה הראשונה השיבו במהירות. "התיק נסגר על ידי היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין", ענה בכתב ידו פקד אייל העברי, ראש מחלקת חקירות בתחנת לב הבירה. כבר למחרת פנתה התנועה למחלקת העררים בפרקליטות המדינה, בבקשה לדעת אל מי בדיוק צריך להפנות את הערר. למחרת נשלח עוד מכתב ואחרי שבוע עוד מכתב ואחרי חודש עוד אחד, ובין לבין גם סדרה של שיחות טלפון נוהלו, ותשובה אין וגם תיק חקירה אין.


סגר או לא סגר? יהודה וינשטיין, צילום: מרק ישראל סלם

חודשיים וחצי עברו לפני שחלה התפנית הראשונה בעלילה, שנלמדה ממכתבו של שרון אדרי, הממונה על ענייני עררים בפרקליטות המדינה. לא הפרקליטות סגרה את התיק, כתב אדרי, וגם לא היועץ, כמו שאמרו לכם במשטרה. "...בדיקה שערך משרדנו העלתה כי ההחלטה על סגירת התיק שבנדון ניתנה על ידי משטרת ישראל".

בתנועה המשיכו לרדוף אחרי תיק החקירה עצמו, בניסיון להבין מי צודק. הפרקליטות שטוענת שזו המשטרה? המשטרה שטוענת שזה היועץ המשפטי? בינתיים, כפי שלפרקליטות היה זמן, כך גם למשטרה. שמונה חודשים של התרוצצויות ושל "לך ושוב" עברו לפני שהגיע "תיק החקירה". "תיק", אם לומר את האמת, זו מילה מעט גדולה על מה שבאמת היה שם. שני מסמכים בדיוק. האחד, התלונה עצמה שהגיש יהודה עמרני, מנהל הפעילות של התנועה למשילות. השני, מכתב ששלח היועץ המשפטי וינשטיין לראש אגף החקירות במשטרה, ניצב מני יצחקי.

וינשטיין מזכיר במכתב הזה את החלטתה של הנציבה גרסטל, ומבהיר מיד כי ככל שזה תלוי בו, "...לא היה מקום לקביעת נציבת הביקורת כי נפל פגם בהתנהלות מנהלת המחלקה לדיני עבודה בפרקליטות המדינה, גב' רחל שילנסקי, בשל בקשתה לשנות את התצהיר של ד"ר חן קוגל. כמו כן קבעתי כי שתי המשנות ליועץ המשפטי לממשלה, שהנחו את גב' שילנסקי לנהוג כפי שנהגה, גב' דינה זילבר וגב' אורית קורן, נהגו כדין". זהו.

בתנועה למשילות הרימו גבה. וינשטיין היה מעורב בפרשה הזו עד צוואר, הפרקליטות המדוברות עובדות אצלו במשרד וקרובות אליו מאוד, ובנסיבות הללו המחשבה שמכתב אחד שלו מביא את המשטרה לסגור עניין בלי לבדוק כלום, הייתה מעט מטרידה. תוסיפו לזה את השאלה מדוע המשטרה לא טרחה מצדה לנמק למה לא לחקור וגם את התהייה מי עוד נהנה משירות VIP כזה, שבמסגרתו היועץ המשפטי פונה למענו למשטרה כדי שלא תפתח נגדו בחקירה, וקיבלתם סיפור שדורש כמה הסברים.

בתנועה למשילות פנו לנציבות הביקורת על התביעה, וביקשו לבדוק מה קורה פה ומי אומר את האמת, המשטרה או הפרקליטות. לפני שלושה חודשים הגיעה התשובה. רוזן, כך עולה ממנה, פנה למחלקת העררים בפרקליטות וקיבל הסבר מטעמו של ד"ר יניב ואקי, מנהל המחלקה. "ככל הנראה אי־ההבנה נובעת מכך שהיועץ המשפטי לממשלה העביר למשטרה את עמדתו שלפיה לא נפל פגם במעשי הנילונות בתלונה שהגשת במשטרה, אך לא הנחה את המשטרה לגנוז את התיק מפורשות. בנסיבות אלו, המשטרה ראתה כנראה את החלטתה כהחלטה שהתקבלה על ידי היועמ"ש, אך בפועל ההחלטה לא התקבלה על ידי היועמ"ש".

במילים אחרות, היועץ רמז לראש אגף החקירות שהוא במקומו היה סוגר את התיק, אבל לא הורה לו מפורשות לעשות את זה. ראש אגף חקירות, מצדו, ואולי היה זה קצין אחר מטעמו, הלך עם ההמלצה הזו רחוק מדי וסגר את הפרשה. בתנועה למשילות הבינו שיש כאן משהו עמוק יותר וביקשו מרוזן להמשיך את הבדיקה, שכן עכשיו - לאור המידע החדש - השאלה למה נסגרה בכלל החקירה, קיבלה משנה תוקף. אם היועץ לא הורה לסגור והמשטרה לא יזמה את הסגירה, אז למה לא לחקור? ובכלל, למה הפרקליטות גוררת כל תשובה שלה ולמה לוקח לה חודשים לענות על כל שאלה.

# # #


חוסר הבנה או תירוץ? מני יצחקי, צילום: פלאש 90

לפני מספר שבועות הגיעה השורה התחתונה המדהימה, עם מכתבו של הנציב דוד רוזן לתנועה. "מהמסמכים שנאספו אצלנו בתיק התלונה שבנדון עולה חשש, כי למרות שבלשכת היועץ המשפטי לממשלה סבורים שעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה דאז, שהועברה לאח"מ מני יצחקי ביום 31 בינואר 2016, שלפיה לא נפל פגם במעשי החשודות, לא היוותה הנחיה למטה הארצי של משטרת ישראל לגנוז את תיק... מטא"ר התייחס לדברים כהחלטה שהתקבלה על ידי היועמ"ש לסגור את התיק, וכך עשה. ברי שבמצב דברים זה אף גורם לא בחן את התלונה לגופה... כלומר עולה חשש שהתיק נסגר על ידי מטא"ר בטעות, מתוך הבנה שגויה שהיועץ המשפטי לממשלה דאז החליט לסגור את התיק, כאשר האחרון כלל לא נדרש לעניין זה באותה עת".

אתם הבנתם? שנה וחצי עברה מאז הגישה התנועה למשילות ודמוקרטיה תלונה נגד ארבע פרקליטות, בהן בכירות ביותר. חודשים ארוכים גררה הפרקליטות את המתלוננים עד שהואילה להשיב לשאלותיהם, ושמונה חודשים נדרשו למשטרה לתת לאנשי התנועה למשילות את התיק לעיונם. המשטרה חשבה שהיועץ המשפטי הורה לא לחקור, היועץ ואנשיו חשבו שהמשטרה החליטה על דעת עצמה לא לחקור, ובסופו של דבר יש רק אמת פשוטה אחת. מאז חודש דצמבר 2015 לא נעשה בתיק הזה דבר.

ועכשיו נשאלת השאלה, האם כעת, אחרי שהנציב רוזן קבע כי התיק נסגר "בטעות", יש סיכוי שהוא ייפתח מחדש, או שמא ניפגש פה בעוד כמה חודשים עם תירוץ חדש למה לא לחקור?

kalman.liebskind@maariv.co.il