סוף השבוע הזה נופל בדיוק על אותם תאריכים: שישי־שבת של 2־3 ביוני. סוף שבוע שלישי של חרדה. מי שכמוני, לא חווה את הימים האלה, יתקשה להבין את עוצמת הדאגה הקיומית. מדינה צעירה וקטנה שמשוכנעת שהיא על סף השמדה, שחופרת קברי אחים בציפייה לעשרות אלפי הרוגים. ביום ראשון קיבלה הנהגה מהוססת את ההחלטה לצאת למלחמה. למחרת בבוקר כבר לא היה למצרים חיל אוויר, ועד הערב חדלו גם חילות האוויר של סוריה וירדן מלהיות כוח אפקטיבי. תוך חצי יממה ישראל השיגה את ההכרעה הצבאית המהירה, החדה והברורה בתולדותיה. אבל האם גם ניצחנו במלחמה?
מושג הניצחון הופך חמקמק יותר ויותר בשנים האחרונות, עם השתנות אופי המלחמה. טובים ממני כבר התחבטו בהגדרה שלו. אבל אם נשען על דוד בן־גוריון, אבי תפיסת הביטחון של ישראל, שהבין שלא נוכל להכניע את שכנינו, אלא לכל היותר לדחות את הסבב הבא - הרי שההכרעה הצבאית שהושגה בששת הימים לא השיגה לנו אפילו שנה אחת של שקט. תוך חמישה חודשים חידשו המצרים את מעשי האיבה ופתחו במלחמת התשה. התבוסה שנחלו בשדה הקרב לא הרתיעה את המצרים ואת הסורים מלצאת שוב, שש שנים אחריה, למלחמה כוללת. אם כבר ניצחון, הייתה זו דווקא מלחמת יום כיפור, העקובה מדם, שהובילה אותם ואותנו לשלום.
לישראלים רבים שלא חוו אותה, מצטיירת מלחמת ששת הימים כטיול קליל שעשתה ישראל במזרח התיכון: תוך שישה ימים כבשה את חצי האי סיני ורצועת עזה, את ירושלים, יהודה ושומרון ורמת הגולן ויותר מהכפילה את שטחה. אבל על אף ההכרעה הדרמטית שהשיג חיל האוויר בשעות הראשונות - זו לא הייתה מלחמה קלה. 779 ישראלים נהרגו בששת הימים האלה. רבע מכוחו של חיל האוויר נשחק. הניצחון הושג במחיר דמים כבד.
במסגרת הכנת סרט (שישודר בערוץ 10 ביום שני) זכיתי לבלות את השבועות האחרונים במחיצתם של האנשים שהביאו לישראל את הניצחון: אנשי חיל האוויר שתכננו וביצעו את מבצע מוקד להשמדת חילות האוויר של מדינות ערב. בלי מחשב ובלי אקסל הם בנו בשקדנות תוכנית שבה ממריאים ביחד כל מטוסי חיל האוויר, בדממה מוחלטת, ומתנפלים בדיוק באותה דקה על שדות התעופה של מצרים בהפתעה גמורה. אז, לפני 50 שנה, רק מעטים בישראל האמינו ביכולתם להביא את ההישג המדהים הזה.
סיפורו המרתק של מבצע מוקד כאילו מזמין התרפקות נוסטלגית: מדינת ישראל דקת הגזרה, הדלה באמצעים, אבל מלוכדת באחדות מטרה, מוציאה אל הפועל מבצע צבאי שמדהים את העולם כולו. נדירים המבצעים הצבאיים שמתבצעים בדיוק על פי התוכנית. חיל האוויר הקטן, המשפחתי של אז, התכונן במשך יותר מעשור לרגע הזה ועם מתן הפקודה ביצע את התוכנית בדיוק מעורר התפעלות.
אבל מיד לאחר ההישג המוחץ של היום הראשון הצטרפו שתי חברותיה הפחות סימפתיות של ההצלחה: שאננות ויוהרה. הזלזול באויב עלה בחייהם של לוחמים רבים במהלך הקרבות, וההנהגה הישראלית, המדינית והצבאית נכנסה לשש שנים של שיכרון חושים מעוור, שממנו התפקחה רק באוקטובר 1973.
כתר הטרור
כאמור, למי שלא חי אז קשה להבין את תחושת ההקלה והיציאה ממצור שחוותה המדינה הקטנה, שהפכה בתוך שבוע לאימפריה. בתוך האופוריה שסחפה את ישראל לא היה מקום לתחקירים של המלחמה ובקושי היה מקום להתאבל על האבידות הרבות.
באווירה הזאת קיבלו הממשלה והכנסת החלטה שעד היום מעיבה על עיר הבירה שלנו: סיפוח של 70 קמ"ר, יותר מפי עשרה משטח ירושלים המזרחית, לגבולות המוניציפליים של העיר. בתוך השטח שסופח היו כפרים ועיירות שמעולם לא היו חלק מהעיר ירושלים ואיתם עשרות אלפי פלסטינים שבן לילה קיבלו מעמד של תושבי מדינת ישראל. בירת ישראל הפכה בבת אחת לעיר שיותר משליש מתושביה אינם אזרחי המדינה.
"את הגבולות של ירושלים לא שרטטו מתכנני ערים אלא גנרלים שתכננו מערכה", אמר מירון בנבנישתי לג'רמי בואן, הכתב הוותיק של ה־BBC באזור. בשבועות האחרונים מפרסם בואן סדרה מרתקת על תולדות המזרח התיכון ברבע המאה האחרונה, סדרה שהיא מופת של עיתונות ורדיו (לדורות שגדלו על רדיו הסדרה הזאת היא תזכורת נהדרת לכמה אפקטיבי יכול להיות המדיום הרדיופוני בעזרת כתיבה טובה). העיר שמעולם לא חוברה לה יחדיו זוכה בסדרה של בואן למקום של כבוד.
מה לשועפאט ולירושלים?
50 שנה אחרי שבלענו לתוך עיר הבירה שלנו את כפר עקב ובית חנינה, את ג'בל מוכבר וצור באהר - היחס הדמוגרפי לא השתפר: גם היום קרוב ל־40% מתושבי ירושלים הם פלסטינים. 50 שנים שבהן הוענקה להם תעודת זהות ישראלית לא הפכו אותם לישראלים יותר, להפך: הפלסטינים הירושלמים מובילים את הטרור בשנתיים האחרונות, תוך שימוש בתעודת הזהות הכחולה שלהם. שיעור המזדהים עם דאע"ש גבוה בקרבם הרבה יותר מאשר בקרב הפלסטינים ביהודה ושומרון או בקרב ערביי ישראל.
אז בבואנו השבוע לשיר לה, ולקשור לה כתרים, כדאי שנזכור שעשר דקות מהכנסת שוכן אחד ממחנות הפליטים הגרועים ביותר בשטחים. 60 אלף בני אדם חיים במחנה הפליטים שועפאט, רבים מהם חמושים, אין שום שירותים חברתיים במחנה הזה, וכל זה נמצא בשטח המוניציפלי של ירושלים. מה לשועפאט ולבירת ישראל?
נדמה שגם ראש הממשלה מבין את זה. בשבוע שעבר פרסם כאן בן כספית את התוכנית שהציגה ח"כ ענת ברקו לנתניהו כיצד להעביר לידי הפלסטינים אחריות מוניציפלית לשכונות רבות במזרח העיר. בערוץ 10 פרסם יוסי אלי עבודה של המטה לביטחון לאומי שמציעה לנתק את כפר עקב ואת שועפאט מירושלים. אלה צעדים נכונים בדרך להבטיח שבירת ישראל תישאר יהודית.
50 שנה אחרי שטבענו את ססמאות האיחוד הריקות מתוכן, הגיע הזמן שנסתכל על ירושלים ונחליט בעצמנו מה אמור להיות חלק מעיר הבירה שלנו ומה לא.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10
[email protected]